מישהו רוצה רק טוב גם השנה

לפני יותר מעשור הוזמנתי להופיע באירוע פתיחת השנה של אחד מארגוני ההתחדשות היהודית.

האירוע התרחש בבית הכנסת הרפורמי "בית דניאל" שברחוב בני דן בתל אביב.

מכיוון שההופעה שלי נועדה להיות החלק שחותם את הערב, ומפני שלא היה חדר אמנים, חיכיתי במבואה בזמן שהקהל ישב באולם וסקרתי מתוך שעמום את הקירות.

על לוח המודעות צד את עיניי שיר קצר של לאה גולדברג, שלא הכרתי.

המילים כל כך דיברו אלי, שעל המקום הלחנתי אותן ומאוחר יותר גם הקלטתי את השיר לאלבום "הגיבורים שלי".

כך כותבת לאה גולדברג על התקופה המיוחדת הזו של ראש השנה העברית:

כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה מוֹרִיק הַדֶּשֶׁא

וְעוֹלָה הַחַמָּה וְיוֹרֵד הַמָּטָר

כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֲדָמָה מִתְחַדֶּשֶׁת

מַלְבִּין הֶחָצָב וּמַזְהִיב הֶהָדָר

כָּל שָׁנָה נוֹלָדִים אֲנָשִׁים לָרֹב

לִדְמָעוֹת וְלִשְׂחוֹק לָאַחְוָה וְשִׂנְאָה

יֵשׁ מִישֶׁהוּ הָרוֹצֶה רַק טוֹב גַּם הַשָּׁנָה

השיר מתאר בתמציתיות תנ"כית את בריאת העולם בכל שנה מחדש.

הצמחייה, המאורות, הטבע כולו מונח תחת רגלינו ומתנוסס מעל ראשינו, כמו העולם הבתולי ביום החמישי של הבריאה, וכמו אז - הפוטנציאל הוא אינסופי.

העולם שנברא בכל סתיו מחדש הוא תפאורה שמוכנה להצגה גדולה, אבל אז - כמו ביום השישי של הבריאה - עולה האדם על הבמה ואיתו מופיעים גם הסבל והרוע.

מי הוא זה שלא מתייאש בסוף השיר מקיומן הכל כך נפוץ של הדמעות והשנאה בחיי בני האדם, ו"רוצה רק טוב גם השנה"?

האם זה א־לוהים שמסדר את הבמה בכל פעם מחדש, בתקווה שהפעם ההצגה שיציג בפניו האדם תשתנה?

אולי... האם זה איזשהו צדיק או צדיקים נסתרים שחיים בינינו? נדמה לי שהאפשרות הזו היא אזוטרית מכדי להיות המסקנה ששיר בעל מבט רחב כל כך על הקיום מוביל אליה.

אבל יש עוד אפשרות:

אולי השורה האחרונה היא המבט של לאה גולדברג על רוב בני האדם.

העולם שנברא בכל סתיו מחדש הוא תפאורה שמוכנה להצגה גדולה, אבל אז - כמו ביום השישי של הבריאה - עולה האדם על הבמה ואיתו מופיעים גם הסבל והרוע

אולי השיר הוא מעין רשימה של כל מה שהמבט השטחי, היומיומי וההישרדותי שלנו מחמיץ:

לא רק את התחדשות הטבע, מזריחת השמש בכל יום ועד פריחת החצב בכל שנה, אלא גם את העובדה שאם נביט במבט אמיתי ורענן על הזולת - נגלה שברוב המקרים, אפילו הזולת שאותו אנחנו שונאים - רוצה רק טוב גם השנה.

זה פשוט הטוב לשיטתו, ולא לשיטתנו.

בתשפ"ג איבדנו את היכולת לראות גם את הצד השני כמי שרוצה רק טוב:

הרי אף אחד משום צד לא עמד בשנה החולפת עם שלט "דיקטטורה עכשיו!".

כולם, משני הצדדים, ביקשו לחזק את הדמוקרטיה לשיטתם.

תשפ"ג וקללת שנאת האחים האיומה שלה תכלה רק אם נחזיר לעצמנו את היכולת לראות את זה.

החצבים פורחים, הבמה מסודרת מחדש והאורות נדלקים על שנה עברית חדשה.

א־לוהים, כמו בכל שנה, עשה את שלו וברא עולם לתפארת.

גם הדורות הקודמים עשו עבודה מופלאה ובראו כנגד כל הסיכויים מדינה יהודית מודרנית ודמוקרטית בלב המזרח התיכון.

עכשיו תורנו.

בואו נעלה על הבמה בעדינות הפעם...

שנה טובה!