הימין נלחם על טוהר הפתק, לא על הסבירות

סצנת הסיום של הסרט "300" מתארת את הגיבור, לאונידס מלך ספרטה, כשהוא וחייליו מוקפים, חסרי סיכוי לנצח. כהתרשמות מגבורתו מציע השליח הפרסי ללאונידס מעמד רם, בתנאי שיסכים לכרוע ברך בפני המלך־אל הפרסי. לאונידס מסיר את קסדתו, משליך את המגן והחנית ונופל על ברכיו, אך לא נכנע אלא אוחז שנית בחנית ומשליך אותה לעבר מלך פרס, רגע לפני שכל חייליו נטבחים ומטר חיצי הצבא הפרסי מנקב את גופו.

הצופה האופטימי מתאכזב לגלות שהרומח רק שורט קלות את לחיו. בהמשך מתגלה זהותו של המספר: חברו ופקודו של לאונידס. את סיפור גבורתו של הספרטני, שהקיז את דמו של מלך פרס והוכיח שאינו אל, הוא מגולל באוזני אלפי החיילים היוונים, רגע לפני שהם מסתערים לקרב שאחריו האימפריה הפרסית לא תוסיף עוד לתקוף את יוון.

חקיקת עילת הסבירות הגיעה, כצפוי, לדיון בבג"ץ. כל משפטן חובב מבין שלתיקון חוק יסוד: השפיטה, המעגן את עילת הסבירות באופן מצומצם מזה שהוטמע במשפט המנהלי על ידי הפסיקה, אין משמעות פרקטית. אפילונשיא העליון לשעבר פרופ' אהרן ברק, שהנדס את תצורתה המוטנטית של העילה כפי שהיא כיום, הודה שהסבירות יכולה לחלוף מן העולם ועילה אחרת תמלא את תפקידה.

אז מדוע הצבעה על חמש שורות בחוק יסוד: השפיטה, שהן אות מתה עוד לפני שנולדה, הפכה לדרמה פוליטית של להיות או לחדול? הרפורמה המשפטית מזמן לא עוסקת בחוקים שנועדו להסדיר ביורוקרטיה משפטית - היא מלחמה על הדמוקרטיה. מלחמת העצמאות של הפתק מיום הבוחר מול כל הכוחות הלא דמוקרטיים שמאיימים לדכא אותו. וכך עמדו 64 לוחמי הקואליציה בקרב הגבורה של הסבירות.

מול חברי הרשות המחוקקת, שנשק הסמכות שבידם היה הפתק שעל פיו נבחרו, קמו יחידות התנגדות רבות: מחאות עם רטוריקה דיסטופית המתובלות בידוענים ובלשעברים בעלי פרופיל ציבורי גבוה; חסימות עורקי תחבורה שנועדו לשבש את מרקם החיים; משטרה שאינה נשמעת לממונה עליה ומעודדת את ההפגנות; עצומות מילואימניקים, אנונימיות ברובן, שמניחות אקדח סרבנות על השולחן, במצג של פוטנציאל פגיעה בביטחון ישראל; תקשורת שהתגייסה לדברר את המתנגדים; בעלי הון, חברות הייטק ואנשי עסקים שמניפים את ארנקיהם כשלטי מחאה המאיימים להקריס את כלכלת ישראל; ראשי מערכות ביטחון שמבהירים ברמיזות שאינן משתמעות לשתי פנים כי הם מתכוונים להפסיק להישמע להוראות הממשלה, כפי שמורים חוקי היסוד המסמיכים אותם לפעול; אקדמיה שזנחה את הפלורליזם המקודש לטובת אינדוקטרינציה לוחמנית; לשכת עורכי הדין שהחליטה שאצלה הרוב כן קובע ונצבעה בצבעי התנגדות; שביתות שמחלישות את המשק ומבוצעות על ידי תאגידים פרטיים או ארגוני עובדים; ואפילו הסתדרות רפואית שהפנתה עורף לשבועת היפוקרטס ולקחה את חולי ישראל בני ערובה. ומעל כולם - מערכת משפט שכבר לא טורחת להעמיד פני אובייקטיבית, ויועצת משפטית שמונתה על ידי האופוזיציה ועושה הכל כדי להוכיח שהיא עדיין חלק ממנה.

הרפורמה המשפטית מזמן לא עוסקת בחוקים שנועדו להסדיר ביורוקרטיה משפטית - היא מלחמה על הדמוקרטיה. מלחמת העצמאות של הפתק מיום הבוחר מול כל הכוחות הלא דמוקרטיים שמאיימים לדכא אותו

המשותף לכל הכוחות האלה הוא שלכולם ניתנה, נוסף על מעמדם ועל כוחם, הזדמנות שווה להשתתף בבחירות לכנסת וליצור אופוזיציה בלתי מתפשרת.

אל היחידות הלוחמות הצטרף גם כוח זר בדמות לחץ כבד של הממשל האמריקני, וכשמשקללים את סך הלחצים ניתן להתרשם עד כמה הרואית היתה ההצבעה על הפסיק הזה של עילת הסבירות.

אמת, ההצבעה הזאת גבתה מחיר פוליטי, חברתי, ביטחוני, כלכלי ואולי גם דיפלומטי, והתמורה שנתנה לקידום מדיניות הממשלה היא אפסית. אבל הקזת הדם הסמלית הזו הוכיחה ששלטון המעמדות אינו בלתי מנוצח, שבמדינה דמוקרטית הארנק, החרב, הזמבורה והשלטר אינם חזקים יותר מהפתק.