כשהעיתונות מכרה את עצמה

פעמיים בחודש האחרון העיתונות הישראלית מכרה את עצמה. בפעם הראשונה היה זה כשכל העיתונים הגדולים הציגו שער שחור עם הכיתוב "יום שחור לדמוקרטיה"; בפעם השנייה היתה זו תמונת שער עם דיוקנו של הרמטכ"ל הלוי ודברי עידוד. את המודעה השחורה מימנה "מחאת ההייטקיסטים". את השנייה - "פורום העסקים".

אין דרך יפה לומר זאת: התקשורת הישראלית מכרה את עצמה, כנראה בתמורה להרבה מאוד כסף, לגחמה ראוותנית של בעלי הון. עיתוני ישראל הסכימו להעמיד את עצמם לרשותה של המחאה ולוותר לשם כך על העמוד החשוב ביותר בעיתון. בלתי נתפס שכל זה קורה במסגרת מאבק נגד ראש ממשלה המתמודד עם כתב אישום בנושא יחסי שלטון־עיתון. רבותיי, יחסי הון־עיתון לא טובים יותר. המחאה הזו כבר הבהירה לנו שבעל המאה הוא בעל הדעה, ושמי שממלא נתח גדול יותר מקופת המדינה זכאי שקולו יישמע חזק יותר; אבל מתקשורת במדינה דמוקרטית, ובמיוחד מתקשורת הטוענת שהיא נלחמת על הדמוקרטיה, מצופה לשמור על עמוד שדרה.

לא, אין כאן התרפקות על איזושהי "יושרה עיתונאית" אבודה. לא תמיד היתה לעיתונות יושרה, אבל כבוד עצמי היה לה. עיתונאים התייחסו לעצמם בחרדת קודש, ולשער העיתון - כקודש הקודשים. הוא היה חלון הראווה לא רק לחדשות היום אלא לתמצית האידיאולוגיה של העיתון, קפסולה יצירתית שמעצבת לא רק ידע אלא תפיסת עולם. שערים עיתונאיים חשובים נזכרים עשורים קדימה, וחלקם חולל שינוי טקטוני במציאות.

תמונת השער של איש השנה של המגזין "טיים" עדיין מעוררת סנסציה מדי שנה. ב־3 בספטמבר 2015 הופיעה בעשרות שערים של עיתוני אירופה וצפון אמריקה תמונתו קורעת הלב של אלן כורדי בן ה־3, שוכב מת על בטנו על שפת הים, לאחר שהסירה שבעזרתה ניסתה משפחתו להימלט מסוריה טבעה. יש הטוענים שהתמונה הזו לבדה היתה גורם מכריע במהפך הפוליטי בקנדה, מאחר שמשפחת כורדי ביקשה מקלט במדינה וסורבה. ב־24 במאי 2020 הודפסו על שער ה"ניו יורק טיימס" שמותיהם של 100 אלף אזרחי ארה"ב שמתו מקורונה - מחזה שעורר הדים בעולם כולו וגם בצמרת הממשל האמריקני.

שערים חשובים ליוו את ישראל מיום היווסדה. ב־30 בנובמבר 1947, יום לאחר הצבעת האו"ם ההיסטורית, הופיעו בשערי "ידיעות אחרונות" שתי מילים מודגשות: מדינה עברית. ערב הכרזת העצמאות הכריז "מעריב": "המנדט מת! תחי מדינתנו!"

וגם אירועים לבביים פחות זהרו אלינו מעל שערי העיתונים. תמונות 73 חללי אסון המסוקים, זיו העלומים וחמדת הגבורה, ותמונות הרוגי 21 אסון הבונים, ובהם ילדים רבים. ב־20 באוקטובר 1994, לאחר פיגוע ההתאבדות בקו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב, הציג שער "מעריב" את תמונת החילוץ משלדת האוטובוס ומעליה מילה בודדה: "זוועה".

השערים הללו הפעילו את המחשבה, הרגש, הדמיון, האתוס. הם ניסו לחולל בקוראים דבר־מה שילכד אותם סביב רעיון ואפילו מטרה משותפת. כמובן, העיתונות הואשמה לא פעם, ובצדק, בניצול כוחה כדי להטות את לב הציבור אל מטרה מסומנת היטב, אך איש לא פקפק בכך שיש לה כוח, או שעליה לנצל אותו למטרה הראויה. המודעות הממומנות על שער העיתון הן עלבון לאינטליגנציה של הקוראים, אך גם עלבון לבמה חשובה ולעיתים מפוארת.

יותר משלוש שנים אני כותבת כאן. החלפתי שלושה עורכים ועסקתי בעשרות נושאים. מעולם לא התערבו לי אפילו ברמז במסקנות הערכיות שגזרתי בטורים שלי, אפילו בטור הזה, שמבקר בחוסר נימוס את האכסניה שלו. עיתונות במדינה דמוקרטית אמורה להיות נטולת מורא, מבוססת, מעוררת מחשבה.

כלב השמירה של הדמוקרטיה לא יכול למכור את עצמו, גם לא תמורת ממתק טעים.