טרור מיני: המניע הנוסף

אישור החוק להחמרת הענישה בעבירות מין על רקע לאומני, ממניע גזעני או עוין כלפי ציבור, סיפק עוד הזדמנות לחזות בדרכי החשיבה וההתנהלות של השמאל הישראלי. לכאורה, אם להאמין לניסיונות השמאל לנכס לעצמו במשך שנים את התדמית של מגן הנשים, הרי המחנה הפוליטי הזה צריך היה לברך על עונשים גדולים לעברייני מין. אך לא היא. במקום להלל את התיקון לחוק, המכפיל את הענישה לתוקפים ולמטרידים, הזדרזו תומכי השמאל במעין התניה פבלובית לתאר אותו כ"גזענות ואפרטהייד".

אליבא דשמאל, החוק החדש מכוון נגד הערבים (אף על פי שאין בנוסח שלו ולו מילה אחת שמגבילה את תחולתו על בני קבוצה לאומית מסוימת), אלא שכדי לבסס האשמה זו, יצטרכו להודות שתופעת עבירות מין על רקע לאומני קיימת בקרב ערבים ונעדרת בקרב יהודים. זאת, אגב, האמת המרה: במהלך העשור האחרון הוצגו בוועדות הכנסת עדויות על תקיפות ועל הטרדות של נשים יהודיות בידי ערבים באזורים מעורבים, שבמקרים רבים מהן הזהות הלאומית של קורבנות העבירה שימשה מניע נוסף לתוקפים ולמטרידים הבזויים לביצוע זממם. גם בחלק מפיגועי הטרור באה לידי ביטוי פגיעה מינית בקורבן. בחמור שבהם המחבל אנס ורצח את אורי אנסבכר ז"ל. 

עבירות מסוג זה נושאות בחובן נזק כפול לחברה. נוסף על כוונת העבריין לפגוע באישה - אשר כשלעצמה מחייבת עונש חמור ומרתיע - הוא מנסה לפגוע ולהסב נזק לכלל הציבור שאליו האישה משתייכת. משום כך יהיה זה נכון ומדויק לראות בהטרדות ובתקיפות מיניות על רקע לאומני סוג של טרור. הנפגעת היא קורבן מקרי לשנאה הלאומנית של המחבל: כל אחד או אחת מאיתנו יכלו להיות במקומה, בדיוק כפי שכל אחד מאיתנו יכול להיות קורבן של טרוריסט שדוקר, מניח מטען נפץ או יורה.

הטרור המיני לא הומצא כאן ועכשיו. מעשי אונס ליוו מלחמות ומאבקים אתניים במחוזות רחוקים מאז ומתמיד, נתנו פתח לשנאה כלפי האחר וסימלו בעיני המבצעים את עליונותם על פני הקבוצות שהוכנעו בכוח הזרוע. המחבלים של דאעש לא רק שחטו וירו. שמם נודע למרחוק גם בשל פגיעות מיניות בנשים הכורדיות. גם מראשית המאבק הערבי נגד התנועה הציונית שימשו מעשי אונס "נשק" בעל סמליות, ולא לשווא ידעו לוחמי הפלמ"ח להגיב על מעשים כאלה במלוא החומרה: הם ידעו שלאונס שמבוצע בשל השנאה הלאומנית של המחבל יש משמעויות והשלכות שחורגות מעבר לפגיעה באישה אחת.

האו"ם הכיר בהחלטה 1325 של מועצת הביטחון בפגיעותן הייחודית של נשים בסכסוכים אלימים, ובכך חיזק את הצורך להילחם בכל ניסיון להפוך פגיעות מיניות לנשק. כדי להתגונן מפני כל טרור, ובתוכו גם הטרור המיני - החברה חייבת להפעיל אמצעי סיכול וענישה חמורים יותר מאשר נגד עבריינות "סתם". אין בכך הלבנה של עבריינות רגילה, אלא הכרה בחומרת האיום שנשקף מעבריינות שמתודלקת בשנאה לאומנית. העיקרון הזה אומץ בחקיקה ובפרקטיקה המשפטית בישראל ובעולם ביחס לתקיפות חבלניות וביחס לפשעי שנאה אחרים, ואין שום סיבה שהוא לא יופעל גם ביחס לפגיעות מיניות.