איראן וחיזבאללה: בהצלחה לשני הצדדים

בטהרן, בביירות ובעזה מחככים אויבינו ידיים בהנאה לא מוסתרת. הם סבורים כי חלום הדורות שאותו ניסו להגשים בלא הצלחה - לפגוע אנושות בישראל ולמוטט אותה - הולך ומתגשם לנגד עיניהם בלא שהם צריכים לנקוף אפילו אצבע.

המראות והקולות מישראל מדברים בעד עצמם, ואפשר להבין לליבו של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, שהכריז בשבוע שעבר, בעת שהסערה בישראל הגיעה לשיאה: "הישראלים עצמם מודים שהיום הזה היה הגרוע ביותר בהיסטוריה של הישות הציונית, ופירוש הדבר הוא שישראל עלתה, אינשאללה, על נתיב של קריסה, של פילוג פנימי ושל אבדון".

כשנסראללה מאושר, ועימו שותפיו בטהרן ובעזה, צריך להיות מוטרדים. אסור שלאיש יהיו אשליות לגבי מה הוא באמת רוצה, וכדאי להזכיר את הדברים שאמר לפני כמה שנים: ״איננו רוצים להילחם, וגם לא להשמיד או להשליך אף אחד לים. אנו אומרים לישראלים באופן התרבותי ביותר שעליהם לעלות על מטוסים או על ספינות ולחזור למקום שבאו ממנו. רק היהודים שחיו בפלשתין (לפני בוא הציונים) יוכלו להישאר בה. אבל הפולשים, הכובשים והמתנחלים שבאו מכל רחבי העולם - חייבים לעזוב".

נסראללה כבר טעה פעם אחת בקריאת המפה, כשבמאי 2000, בעקבות הנסיגה החד־צדדית מדרום לבנון, דימה את ישראל ל"קורי עכביש". אלא שנסראללה, וגם יאסר ערפאת שהיטה לו אוזן, עתידים היו לגלות במהלך האינתיפאדה השנייה, ומאוחר יותר עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, שישראל מגלה לכידות, חוסן וגם עוצמה הרבה יותר מכפי שהעריכו או ציפו.

אפשר שלכן סוכם בהתייעצויות שקיימה טהרן עם ביירות ועזה - כך לפי מקורות איראניים - לא לנצל את חולשתה של ישראל, אלא להניח לה להוסיף לשקוע בביצה הטובענית של מחלוקות פנימיות המחלחלות לתוככי צה"ל ופוגעות בכשירותו המבצעית. זאת, מתוך חשש שעימות שייזמו חיזבאללה או חמאס יציל את ישראל מעצמה, ויאלץ את הישראלים להניח בצד את המחלוקות ביניהם ולאחד כוחות אל מול האיום החיצוני הניצב בפניהם.

אבל על שיקול הדעת של נסראללה קשה לסמוך, וכשבקצות האצבעות שלו מדגדג הרצון להזכיר את קיומו ולהרוויח נקודות אצל אדוניו בטהרן, הוא עלול לשוב על טעויות העבר ולהתגרות בישראל, או ליתר דיוק - להוסיף ואף להסלים את ההתגרויות לאורך גבול הצפון, בהנחה, ושמא בתקווה, שישראל תכיל את פעולותיו כדי להימנע מלהידרדר לעימות. כך נסראללה, כך גם הג'יהאד האסלאמי ואולי אפילו גם חמאס.

מעניין, אגב, שיתר העולם הערבי עוקב בעניין ובהשתאות אחר הנעשה בישראל, אבל שם אין תקוות שווא או אשליות, וגם לא ניכרות שמחה לאיד או חדוות ניצחון. אחרי הכל, המשטרים הערביים שעימם חתומה ישראל על הסכמי שלום מעוניינים בישראל חזקה, המסוגלת להפנות קשב לבעיותיהם ולצורכי הביטחון שלהם. מלבד זאת, הם לא מעונינים שמישהו במדינות שהם שולטים בהן יקבל רעיונות בדבר מחאה או מרי נגד השלטון.

אלא שחברי ציר הרשע הם עניין שונה לחלוטין.

סבבי עימות וימי קרב עימם הם שאלה של זמן, אפוא, וביניהם יש לשמר ולתחזק את ההרתעה למולם. לכן אולי יש טעם שישראל תבחר את זירת העימות ואת העיתוי שלו, ולא תניח לנסראללה ולשותפיו, כהרגלה, לגרור אותנו בכל פעם מחדש לעימותים בזמן ובמקום שלא רצויים לנו. ובקיצור - הגיע הזמן לחבוט בנסראללה, ויפה שעה אחת קודם.

אלא שאלו אינם ימים רגילים בישראל, ועל משקל דבריו של הנרי קיסינג'ר - מתברר כי לישראל חסרה לא רק מדיניות חוץ, אלא גם מדיניות ביטחון, ומה שקובע הם שיקולים של פוליטיקה פנימית. נסראללה יוסיף לחגוג, אפוא, ינצל את החולשה שמקרינה כיום ישראל למול אויביה, ובסופו של דבר יקבל את המגיע לו. רק חבל שגם אנו נצטרך לשלם מחיר גבוה ומיותר בדרך לשם.