ערב החורבן

אנחנו, הישראלים, לא ממש טובים בלמידה מההיסטוריה. למעשה, אנחנו שונאים ללמוד מההיסטוריה, למעט אירוע היסטורי אחד שזוכה אצלנו לעדנה בלתי נגמרת: שריפת האסמים. כמה שאנחנו אוהבים את שריפת האסמים. אין תחביב מועדף עלינו מהאשמת זה את זה ב"שריפת אסמים". השמאל הפוסט־ציוני? שורף אסמים. הימין הקיצוני? שורף אסמים. פוליטיקאי שמכעיס אותנו? שורף אסמים.

משום שאנחנו עומדים עכשיו בימי בין המצרים, זו ההזדמנות להתייחס לשריפת אסמים ברצינות. "בין המצרים" הוא הכינוי לימים שבין י"ז בתמוז, היום שבו הובקעה חומת העיר ירושלים בידי הרומאים בשנת 70 לספירה, לבין תשעה באב - היום שבו על פי המסורת נחרבו שני בתי המקדש, הראשון בידי הבבלים והשני בידי הרומאים. זוהי תקופה שבה נדרש העם היהודי למבט מטא־היסטורי, שיעזור לו להבין מה השתבש אז ומה צריך לתקן היום.

שורפי האסמים האמיתיים היו הקבוצות הקנאיות שלחמו בימי בית שני. הם היו אופוזיציה לוחמנית להנהגה המתונה, שבחלקה הגדול היתה גם אליטיסטית ומושחתת. בזמן שהרומאים צרו על העיר מבחוץ, הם שרפו את עתודות התבואה שנועדו להזין את בני העיר במשך שנות המצור, כדי "להכריח" אותם להילחם ברומאים בלית ברירה. מה אפשר להגיד? זה עבד. אנשי ירושלים יצאו לקרב חייהם. כצפוי, לא היה להם סיכוי. קומץ הלוחמים ששרדו את הרעב הנוראי ואת המלחמה האכזרית הוגלו לרומא והפכו לעבדים ולגלדיאטורים, לתפארת מדינת ישראל.

שורפי האסמים הם לא ממשלה מושחתת, אליטה מנותקת או אפילו מיליציה חמושה. שורפי האסמים הם אלו שמוכנים לפגוע במשאביה הקריטיים של המדינה כדי להכריח את עגלת ההיסטוריה לנוע לכיוון שהם, ורק הם, מכתיבים. אלו שמוכנים להבעיר ולהשחית הכל, כי האלטרנטיבה - לדעתם, כמובן - גרועה יותר.

אבל זו לא חוכמה מצידי. זה קל ונעים מדי להצביע על היריב הפוליטי ולהכתיר אותו כ"שורף אסמים". אי אפשר להתעלם מהמצוקה האמיתית של תומכי הרפורמה ומתנגדיה, ולהתפשר על "דרך אמצע" שמסרסת את שניהם כאחד.

אי אפשר "לעצור את החקיקה" כאילו אין אנשים אמיתיים וערכים אמיתיים שנפגעים פגיעה אנושה מההתנהלות חסרת הרסן של בית המשפט העליון בעשורים האחרונים, ואי אפשר "להתעלם מהאנרכיסטים" ולכרסם בכוחה של הרשות השופטת, תוך כריכת הרפורמה במינויו של שר מושחת, ובלגיטימציה לכך שרק חלק מטובי בנינו נשלחים למות בקרב.

באופן מפתיע, את עיקר האחריות לחורבן המקדש מטילה ההיסטוריה היהודית על חכם אנונימי בשם רבי זכריה בן אבקולס, שכל חטאו היה שמרוב ניסיון ללכת בין הטיפות - הוא לא נלחם בקנאים ולא הגיע לפשרה עם הרומאים. בניגוד למה שמפתה לחשוב, "דרך האמצע", כשאינה מציעה מוצא ממשי מהפלונטר, היא הרסנית לא פחות.

בין המצרים עכשיו. זמן להרבות באהבת חינם, להזכיר שמדינה יהודית היא לעולם לא המובן מאליו, ולזכור: לא המחלוקת מביאה לחורבן.

רק מחלוקת שרואה בעצמה חזות הכל, ומי שרואה בדרכו את האפשרות היחידה, זו שעבורה שווה לשרוף הכל - יוביל לחורבן. והאש תכלה את כולנו.