קוראן נשרף בשבדיה: איפה הסנטימנט שלכם?

גבר צעיר עומד מול מסגד עמוס מתפללים ושורף לעיניהם את הקוראן.התמונה הזו חזרה על עצמה שוב בשבדיההשבוע - והיא יכולה לשמש עבורנו איתות חשוב לגבי הסנטימנט האירופי - אך גם נורת אזהרה.

הברית בין פוליטיקאים מהימין הקיצוני באירופה לבין ישראל הולכת ומתחזקת. היתרון ברור: התנגדותם להגירה מוסלמית ולתפיסת זכויות האדם המערב־אירופית הופכת אותם לסימפטיים יותר כלפי ישראל במסגרת הסכסוך הישראלי־פלשתיני. לכל מדינה כזו יש אצבע יקרה מאוד באיחוד האירופי, שאפשר לנצל לטובת האינטרסים של ישראל. האירופיות לא פראייריות, כמובן. גם הן רואות בישראל בעלת ברית אסטרטגית, ויודעות מה הן רוצות לקבל מאיתנו.

בין הרצון לחזק את מעמדה המדיני לבין הפיכחון להתרחק ממנהיגים בעייתיים, ישראל מנהלת ריקוד זהיר שיש בו התקרבות חמה למנהיגים ימניים כמו מילוש זימן הצ'כי, מתיו סלביני האיטלקי וויקטור אורבן ההונגרי, לצד זהירות מחלק ממנהיגי הימין הקיצוני, כמו שטארכה האוסטרי. אירוע שריפת הקוראן בשבדיה ממחיש לנו, שוב, עד כמה הריקוד הזה נחוץ - ועד כמה הוא עדין.

שריפות הקוראן מטלטלות את השיח השבדי בין הרצון לשמור על הסדר הציבורי לרצון להגן על חופש הביטוי. רעיון הגבלת החירות הוא זר להחריד בשבדיה, והם מתייחסים לחופש הביטוי ברצינות רבה. מי שמוביל את אירועי שריפת הספרים בדרך כלל הוא פוליטיקאי בשם ראסמוס פלודן מדנמרק - מנהיגה של מפלגת הימין הדנית, המבקשת להגן על הלאומיות האתנית הדנית מפני השפעת ההגירה המוסלמית. פלודן ואנשיו נוהגים להתייצב מפעם לפעם בשכונות מוסלמיות ולשרוף ספרי קוראן עטופים בחזיר, מה שמוביל לעיתים למהומות אלימות של מוסלמים ולאיומי רצח על פלודן עצמו. בדנמרק, למי שזוכר, החלה ב־2006 סערת הקריקטורות של מוחמד, שהגיעה לכדי ניסיון התנקשות במאייר שצייר את מוחמד בצורה מבזה.

גם מי שמזדהה עם הסנטימנט האנטי־הגירתי ומצדיק מדיניות הגירה נוקשה, צריך לזכור שימין קיצוני אירופי, במיוחד ימין קיצוני שלב הפעילות שלו הוא נגד זרים, עלול להתברר כחרב פיפיות. בזמן שאנחנו שואלים את עצמנו מה טוב לישראל, עלינו לשאול גם שאלה חשובה לא פחות, שהתשובה עליה לא בהכרח זהה: מה טוב ליהודים?

אירועי הימים האחרונים בשבדיה מספקים הצצה מטרידה בדיוק לנקודה הזו. בעיצומו של החג המוסלמי עיד אל־אדחא נעמד מפגין מול מסגד בשטוקהולם ושרף בטקסיות את הקוראן, תוך שהוא קורא קריאות במגפון ומוקף באנשי המשטרה השבדית, שידעה על ההפגנה ואישרה אותה מבעוד מועד. אין מילים אחרות לתאר אירוע כזה: תהא עמדתכם כלפי הגירה אשר תהא, מדובר בפשע שנאה. שריפת כתבי קודש היא מעשה מאיים ואלים, אלא שהפעם נוסף טוויסט לעלילה. השורף לא היה פלודן או אחד מאנשיו, אלא צעיר ממוצא עיראקי שלא הבהיר מה מניעיו, ולא מן הנמנע שהוא עצמו מרקע מוסלמי. ליד הקוראן הבוער הוא העמיד דגל שבדי גדול.

אך גם כאן לא נגמר הסיפור. לא חלף שבוע, והמשטרה התבקשה לאשר שלושה מפגנים דומים: שריפת קוראן, שריפת הברית החדשה ושריפת ספר תורה. שריפת התורה לא נועדה לצרכים אנטישמיים, כנראה, אלא לצרכים דמגוגיים: הנה, תראו, גם אנחנו שורפים לכם ספרים. נכון זה לא נעים?

ההסלמה הזו היא בדיוק מה שמדאיגיהודים רבים באירופה, ומה שאמור להדאיג גם אותנו: גם אם ישנו קו המפריד בין פעילות נגד מוסלמים לפעילות נגד כל מי ש"זר" ו"אחר" - הקו הזה הוא דק. האינסטינקט היהודי שלנו זוכר באיזו קלות הופך האזרח היהודי־אירופי משותף מלא בכלכלה, בתרבות ובחברה המקומית - לזר בלתי רצוי. עלינו לבחור את השותפים המדיניים שלנו בלי לשגות באשליות לגבי מידת ההזדהות או המחויבות שלהם ליהודים או לישראל. כולנו יודעים מה קורה במקום שבו שורפים ספרים.