בעיית הערפד של התשתיות בישראל

שמעתי בפודקאסט המוצלח של פרופ' ראס רוברטס, כיום נשיא מרכז שלם בירושלים, על פרדוקס הערפד.

כשאנחנו מדברים על קבלת החלטה כלכלית, אנחנו רואים בצורה שונה את ההחלטה לפניה ולאחריה. בספרות הפנטזיה הפופולרית, כשבן תמותה נתקל בערפד, הוא מפוחד. בני אנוש מנסים להרוג את הערפדים, ועושים כל שביכולתם כדי לברוח מהם או להרוג אותם. אבל כשבני האנוש ננשכים והופכים לערפדים בעצמם - הם רואים את החיים אחרת, כי להיות ערפד פירושו להיות עשיר, בעל כוחות על־טבעיים וחיי נצח.

בשבועות הקרובים צפוי הקו האדום של הרכבת הקלה להתחיל לפעול, ואף שמדובר בקו של 24 ק"מ בלבד, הוא ישרת כ־70 מיליון נסיעות בשנה, מספר דומה למספר הנסיעות השנתי של כל הקווים ברכבת ישראל ביחד. מדובר בגיים־ציינג'ר בתחבורה בישראל.

ועם זאת, בכל מה שקשור לרכבת הקלה אנחנו נמצאים עמוק בתוך פרדוקס הערפד - בדומה לספרי הפנטזיה, השיח מובל על ידי שילוב של לעג ופחד. הלעג לרכבת הקלה נובע מהפחד מהשונה, אך הוא גם תוצאה של אינטרסים פוליטיים וכלכליים.

לקראת התחלת עבודות החפירה של הקו האדום, בשנת 2015, סיפרו לנו מהדורות החדשות, העיתונים ואתרי האינטרנט שהחפירות יגרמו למאות מיליוני חולדות לעלות מעל לפני השטח ולעבור לגור בבתים של אנשים לאורך התוואי. במשך כמה חודשים, מראיונות עם מומחי חולדות ועד לתל־אביבים מבוהלים, דיברו רק על דבר אחד - חולדות. מובן שהחולדות לא באו, אך המלעיגים ומפיצי השקרים גזרו את הקופון שלהם.

מאז ועד היום נכתבו מאות כתבות וצולמו מאות אייטמים על הרכבת הקלה בתל אביב, רובם ככולם בעלי נימה לעגנית.

זה לא שלא היה מקום לביקורת על העיכובים הרבים בפרויקט או על החריגות התקציביות, אך חשוב להפריד בין הביקורת הלגיטימית לבין אווירת הרעל ששררה סביב הפרויקט הזה. העיכובים בחודשים האחרונים, למשל, נידונו בשיח הציבורי באופן רעיל במיוחד, אף שהם נבעו מעבודות בטיחות חיוניות ומאישורים של חברות ההנדסה המובילות בעולם. היו שרמזו ששרת התחבורה מירי רגב מעכבת את הרכבת במיוחד על מנת שחולדאי לא יוכל לגזור קופון לפני הבחירות המוניציפליות.

לאווירת הרעל הזו יש מחיר כבד. כשהרכבת תופעל, ואחרי שיסתיימו מחלות הילדות, תושבי תל אביב יחיו בעיר חדשה, עם תחבורה ציבורית קצת יותר מהירה ואמינה, ועם איכות חיים יותר גבוהה. אף אחד לא יזכור את הלעג ואת הרעל, כמו שהערפדים לא זוכרים שהיו אי־פעם בני אדם מפוחדים בעצמם.

אבל אם אנחנו לא זוכרים את הרעל - מדוע הוא חשוב? הוא חשוב כי הוא מעוות את שיקול הדעת העתידי שלנו. הלעג הרעיל גורם לנו לקבל החלטות לא נכונות, או לדחות החלטות שהן נכונות.

כמה לעגו בעשור האחרון להקמת הנמלים החדשים? או לקו הרכבת לירושלים? כמה לעגו לכביש 6 או לטרמינל 3 בנתב"ג לפני שני עשורים? היום אלה תשתיות שאנחנו לא יכולים בלעדיהן. אחרי מאות מיליארדי שקלים רווח למשק הישראלי, האם היום מישהו חולם בכלל להחזיר את הגלגל אחורה בנושא הגז?

איפה האנשים שקפצו על דחפורים בכביש 6, או המפגינים נגד הגז, או מתנגדי החשמול ברכבת? הם ממשיכים ללעוג למיזם התשתית הבא ולגרוף את ההון הפוליטי בקלפי או בטלוויזיה. בזמן הזה הציבור הישראלי ממשיך לספוג נזקים של מיליארדים בדמות עיכובים בפרויקטי התשתית ובקבלת החלטות.

חלק גדול מהגירעון התשתיתי של ישראל הוא באשמת עיתונאים חסרי אחריות ופוליטיקאים המנסים לגרוף הון פוליטי. הם מייצרים סביב דיוני התשתיות אווירה רעילה. חובתנו להסיט את השיח התשתיתי בחזרה לפסים ענייניים. כולנו נרוויח מכך. נסיעה נעימה.