מספיק לרצות "כמו באמריקה"

התקופה האחרונה היא כמו צומת דרכים עבור החברה הישראלית, בנוגע לאופיה ולצביונה של המדינה. בתוך שאלת הזהות המרחפת מעל ראשנו, קשה להימנע מההשוואה לאחותנו הגדולה, ארה"ב. לישראלים יש נטייה לרצות להיות "כמו באמריקה". מיכה שטרית כתב על זה שיר, אבל מדובר בנטייה שגויה וחוטאת לעיקר.

את זה אני אומרת כמי שחיה על קו ישראל־ארה"ב, ומכירה היטב את ההבדלים בין התרבויות השונות.

בדגלה של ארה"ב חרוטות המילים "חירויות הפרט" כערך עליון, מה שמהווה זרז להתפרקותה של החברה האמריקנית. האמריקנים חיים ללא קשר בין הקבוצות השונות והרבות, וללא סולם ערכים משותף שניתן להתאחד סביבו. ראינו היטב את השלכות הגישה הזו בתקופת הקורונה: הלכידות החברתית האמריקנית התרסקה אל מול המשבר העולמי. המודל האמריקני בבסיסו לא מחבר בין הקבוצות השונות. שם הסדר הקיים בנוי בעיקר ממנגנונים מסואבים המושתתים על אינטרסים פיננסיים, והפתרונות נוצרים ללא קו מחבר או ערכים משותפים.

בסדר האמריקני כל אחד חי בבועה שלו, כדי לא להיות תלוי באיש. אני לא יכולה לדמיין אורח חיים שונה יותר מזה של הישראלים.

אצלנו אין ספק שהגורל הוא משותף. מתווכחים יחד, מנצחים ומפסידים יחד, נלחמים יחד בפוליטיקה ובצבא העם. מושג שהוא חלק מהותי מהישראליות. רחוק שנות אור מהצבא המקצועי שבאמריקה, שם נלחמים למען המדינה בתשלום וכקריירה, ולא מתוך תחושת סולידריות ושותפות.

ארה"ב היא פלא, אבל ישראל היא פלא אחר לגמרי. כאן, כשאנחנו נלחמים על עתיד המדינה, איש־איש מתוך תפיסתו, זה נתמך בתפיסת הזהות הישראלית והיהודית ומתוך אחריות לעתיד הקולקטיב. הסולידריות החברתית והרעות הן חלק בלתי נפרד מחזון המדינה - וזה חייב להישאר כך. אבל שם, במדינה שבנויה על מודל קפיטליסטי, פועלים למען האינדיבידואל, על יסודות אלה נבנתה האומה האמריקנית. אוי לנו אם נגיע למקום שבו תידחק אותה סולידריות הצידה בשם "חירות הפרט".

מציאת הערכים המשותפים היא מאתגרת, עלינו להילחם יחד לשימור הערכים ותחושת הזהות. זה מה שעלינו ללמוד כשמסתכלים על אמריקה. בראשיתה, הערכים המשותפים הובילו את כינונה, אך לאורך השנים התרוקנה המהות כאשר לא נשתמרו הערכים. עלינו להיאבק שזה לא יקרה גם פה בישראל. ישנם סוגים שונים של דמוקרטיות, ואצלנו קיים מתח בין הדמוקרטית ליהודית, אך המתח לא שלילי, הוא הבונה את סולם הערכים שלנו.

איני מקילה ראש בעומק הקרע הפוליטי שפושה בנו, העת הנוכחית היא עת משבר עמוק בישראליות. אבל אני רוצה לבקש מכם: אל תשאו עיניכם לאמריקה, שם לא יימצאו הפתרונות. בואו נתרכז בחיפוש אחר ערכינו המשותפים המבוססים על רעות ושותפות גורל, מתוכם תימצא אחדותנו. הישראליות והיהדות, האחריות הקולקטיבית והדמוקרטיה הן שיצילו אותנו מחורבן שייקח עשרים דורות לתקן.