לפני שבוע, עת הורדתי את הזבל, שמעתי צרור יריות, הפסקה, עוד צרור ואז יריות אקדח. התגובה של הישראלי המצוי אמורה להיות צלילת פזצט"א למרצפות תוך זעקות לאישה ולילדים שישכבו גם הם. אבל התגובה שלי היתה הצצה משועממת אל עוד אחת מקבוצות הווטסאפ שלי, כדי לדלות פרטים ועל הדרך לברר שכולם בסדר.
לא הגבתי כך משום שאני חייל אמיץ עשוי ללא חת (לדברי אמי, ועם אמא לא מתווכחים), הגבתי כך כי ב־12 השנים האחרונות אני תושב העיר לוד. קולות של ירי או צרור בתל אביב הם אירוע שמוביל להקפצת כוח ימ"מ, אבל בלוד קוראים לזה "יום רביעי", והדבר היחיד שיקפוץ פה הוא תושב מבוהל, שירוץ ממיטתו לחדר הילדים. הוא בטח תושב חדש, שטרם מכיר את מנהגי המקום שכוללים השלמה מאולצת עם חיים לצד כנופיות פשע ערביות ותרבות ברברית של רציחות בתוך המשפחה בגלל חישוב מסובך ולא ברור, שמשום מה כולל את המילים "כבוד" ו"משפחה".
תל אביב? גלקסיה אחרת במרחק 25 דקות־שנות־אור מבולטימור. סליחה, מלוד.
בחזרה לאירוע, כעבור כמה דקות נודע שכדור תועה חדר אל תוך חדר השינה של חברתי, העיתונאית עפרה לקס, חלף מעל ראשה וננעץ בשולחן שסמוך למיטה. נס זו הגדרה אבסטרקטית לאירוע. היא גרה רחוק ממני, בערך 200 מטר בקו אווירי. בקושי מצדיק ברכת הגומל בבית הכנסת.
כמה ימים לאחר מכן הופץ סוג של מכתב סולחה־הודנה־מה שזה לא יהיה, שאצל בני דודנו הערבים מסמל הפסקת אש זמנית: מכתב חתום בידי כל הצדדים ובניסוחו של ראש העיר, עו"ד יאיר רביבו, שכולל סנקציות שונות אם וכאשר. זה אומר שהשב"כ, הימ"מ, בית המשפט, ובעצם כל הרשויות שאמורות לטפל במקרה שיש הטוענים בתוקף שדורש התערבות כלשהי מצידן - כל הנ"ל נותרו מחוץ למשוואה.
מי שאינו לודאי ותיק, סביר שיתפלץ ממכתב שכזה. ראש עיר שמנסה לסגור עניינים מתחת לשולחן?! משטרה מקומית שנותנת אור ירוק?!
ובכן, מי שאינו תושב העיר, פשוט לא יבין.
את מי נאשים, את רביבו? הוא יליד העיר ותושב שלה, שחרד גם לשלום ילדיו רואה כיצד תקציבי העתק שהעביר למגזר לא משנים כהוא זה, והוא נאלץ לכבות שריפות ממש במו ידיו, כשהוא עובד עם מה שיש, ובגדול אין;
את המשטרה? השוטרים בעיר בניצוחו של ששי מפקד התחנה החדש והחרוץ (מאז הפרעות) עושים לילות כימים בשעות לא שעות ובשכר מעליב, מצליחים מדי פעם לשרוד ביורוקרטיה משפטית ולעצור פושעים, רק כדי לצפות בהם בעיניים כלות משוחררים לביתם כמה ימים לאחר מכן;
את החברה הערבית בעיר? נו, זה הפתרון הקל. רובם, מי היה מאמין, רוצים גם כן לישון בשקט.
זהו טור ללא תשובה. ללא רשימת מטלות שיש לבצע, וגם, אחרי תריסר שנים לודאיות, גם לא טור כועס. זהו טור של אוטוטו ייאוש: במרכז הארץ הכדורים שורקים - והמדינה, על שלל הדרגים הגבוהים שבה, פשוט לא מתפקדת. מי יודע, אולי נצליח להגיע גם איתה לסולחה מתישהו. רק לא לעשות פרצוף כשזה יידרדר למצב הזה. אתם לא לודאים וכדורים לא שרקו בחדר השינה שלכם, לא תבינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו