מתווכי המציאות

השבוע נפגשתי עם חברה שהיא אשת תרבות מוערכת ומשפיעה, אינטליגנטית וסקרנית מאין כמותה. אחרי העדכונים האישיים גלשנו לפוליטיקה ומהר מאוד הבנו שלא נצא מזה, לא כי אנחנו כמובן לא מסכימים - לזה אני רגיל - אלא מפני שפשוט לא מונחות בפנינו אותן העובדות. כלומר, אם לדייק, לא כל העובדות שמונחות בפניי, כאחד שמחובר לטוויטר ומקפיד לעקוב אחרי עיתונאים משמאל ומימין כאחד, מונחות גם בפניי חברתי, שניזונה רק מערוצי המיינסטרים.

הנה דוגמה: חברתי לא ידעה כלל על קיומו של פרויקט 315. לטובת אלה מהקוראים שגם הם לא יודעים במה מדובר - 315 הוא פרויקט התנדבותי שהקימו אזרחים מן השורה, ושבמסגרתו נבדקו 315 "אירועי הסיקור" באתר וואלה שעליהם הסתמכה הפרקליטות בניסיון לבסס עבירה של שוחד ביחסים בין בנימין נתניהו לבין בעלי האתר, שאול אלוביץ'. המתת בעבירת השוחד הזו (וגם זה תקדים עולמי) היא לא כסף, אלא "סיקור אוהד והיענות חריגה" לדרישות נתניהו.

מה עשו האזרחים הטובים? עברו על כל הכתבות המדוברות ובדקו אם הן אכן אוהדות לנתניהו או לא. את התוצאה אתם יכולים לשפוט בעצמכם באתר "פרויקט 315". לי מספיקים ניסיונותיהם החוזרים ונשנים של השופטים בשבוע האחרון לשכנע את הצדדים להגיע לפשרה, כדי להבין שאין כנראה שום סיכוי להרשיע את נתניהו בשוחד על סמך "הסיקור האוהד" הזה.

אבל לא משפט נתניהו הוא העניין, אלא העובדה המדהימה שהעובדות בנושא שהוא בלב הקרע רב השנים בעם, פשוט לא מגיעות לידיעת הציבור. איך זה קורה? את התשובה נתן בשבוע שעבר המנכ"ל והמייסד של תאגיד השידור הציבורי, אלדד קובלנץ, שהודה בתוכנית "הפטריוטים" ברשת ב' - תחנת האקטואליה המואזנת בישראל - כי "אין כמעט ביטוי לקולות שמרניים", וכי "מדובר בתקלה".

תקלות כאלה יכולות לקרות רק בשידור הציבורי. כשסיקור מוטה מתרחש בכלי תקשורת פרטיים כמו ערוצים 12, 13 או 14, בעיתון "הארץ" או ב"מקור ראשון", זו לא תקלה אלא מדיניות. לכן כלי התקשורת האלה אינם מאיימים על הדמוקרטיה הישראלית, אלא מחזקים אותה. מתקיים בהם הפסוק "אמור לי מי הם בעליך, ואומר לך מי אתה ומה לעולם לא תספר לי".

כשכלי התקשורת נמצאים בידיים פרטיות, אתה יודע מאיזו פוזיציה מגיע כל אחד מהם ואתה יכול לזפזפ ביניהם ולבנות לעצמך תמונת עולם. ככה זה גם בארה"ב, שלכל הדעות נחשבת דמוקרטיה. רוצה לראות את העולם דרך עין שמאל? תראה CNN. דרך עין ימין? פוקס ניוז לשירותך. רוצה להסתובב בעולם עד כמה שאפשר בעיניים פקוחות? זפזפ ביניהם.

אבל במקומותינו יש שידור ציבורי שנוטע באזרחים את האשליה שהוא "אובייקטיבי", מפני שהם אלה שמממנים אותו. דווקא שידור כזה מועד ל"תקלות" בעייתיות מהסוג שקובלנץ התוודה עליהן, ולכן מתרחשים בו גם "תיקונים" בעייתיים, כמו שקורה עכשיו בגלי צה"ל. נשאלת השאלה - מי צריך את זה? השאירו את שידורי האקטואליה בידיים פרטיות, ואנחנו גם נשלם פחות על השידור הציבורי וגם נדע בכל פעם מאיזה כיוון בדיוק מסבנים אותנו.