בית משפט לענייני משפחה: דרושה רפורמה אחרת

בשבוע שעבר פורסמו ב"ישראל היום" ממצאי מחקר מקיף שערכה עו"ד אורית ג'קמן־לדאני בהנחייתי, שמראה כי יש שופטי משפחה שמתעלמים מהחוק ומתקדימים של בית המשפט העליון.

המחקר כלל ניתוח של מאות פסקי דין מהעשור האחרון, ומצא כי שופטים רבים מתעלמים מחזקת הגיל הרך ומחובת האב המוגברת לזון את ילדיו, הקבועות בחוק. הם גם מתעלמים מכללים מכוונים שפיתחו ערכאות הערעור, כמו הימנעות מהסדר משמורת פיזית משותפת כשההורים מסוכסכים מאוד.

המחקר אף מצא כי שופטי המשפחה פוסקים ללא התייחסות אחידה ועקבית למשתנים רלוונטיים, כמו גיל הילדים, חלוקת התפקידים בין ההורים לפני הפרידה, טיב היחסים בין ההורים ומצבם הכלכלי, המרחק בין בתי ההורים ועוד.

בין הממצאים הבולטים: ברוב המקרים (42%) נפסקה חלוקת זמנים דומה או שווה בין בתי ההורים, שחלק מהשופטים קראו לה "משמורת פיזית משותפת" וחלק "משמורת אם"; ב־16% מפסקי הדין נקבעה משמורת בלעדית לאב, אף שברוב המקרים הללו האם היתה מתפקדת; נמצאה ירידה של 15% בסכומי המזונות במשמורת אם ושל 35% במשמורת משותפת (אף שיוקר המחיה עלה באותו העשור ב־14%); ונפסקו מזונות בפער של 600% לילדים בנסיבות דומות.

כך נוצר כאוס קשה בתחום. עורכי דין מתקשים לייעץ ללקוחותיהם ולכוון אותם, ומשפחות במצבים דומים יוצאות מבית המשפט עם הכרעות שונות מאוד זו מזו, תלוי לאיזה שופט או שופטת הגיעו.

בסוף השבוע בחרה עירית לינור להתייחס לממצאי המחקר מעל לגלי האתר ומעל לדפי עיתון זה. לטענתה, המחקר מוכיח את הצורך ברפורמה המשפטית שמקדמת הממשלה, "שעיקריה הם הגבלת יכולתו של בית המשפט לייצר כאוס כזה, ולכן נחוץ צמצום עילת הסבירות, למשל", ויש "חשיבות גדולה לוועדה לבחירת שופטים ולהחלפת הרוח האקטיביסטית בשופטים שומרי חוק".

זוהי דמגוגיה ריקה. אין קשר בין ממצאי המחקר לבין ניסיון הממשלה לצמצם את כוחה של הרשות השופטת. עילת הסבירות נועדה לאפשר לבית המשפט העליון להגן על אזרחים מפני עוולות השלטון, ואין לה שום קשר לסכסוכים פרטיים. גם אין קשר בין מינוי שופטים שמרנים לבין אקטיביזם של שופטי ערכאות נמוכות - שופטים שמרנים יכולים, למשל, לבחור להתעלם מחוקים של כנסת ליברלית. ריסון של שופטי ערכאות נמוכות יש להשיג על ידי חקיקת חוקים עדכניים בכנסת, גיבוש כללי הכרעה ברורים בידי בית המשפט העליון, בחירת שופטים מקצועיים והנגשת ערכאות ערעור שיהפכו פסקי דין שגויים.

דבריה של לינור הם חלק מטקטיקת זריית החול בעיני הציבור, כאילו הרפורמה המוצעת נועדה לתקן את הבעיות הקיימות במערכת המשפט, כמו אלה שעליהן מצביע המחקר. אך הרפורמה המוצעת כלל לא מטפלת בבעיות אלה, אלא משתמשת בהן כתירוץ לאפשר לממשלה, שכבר שולטת בכנסת, להשתלט גם על הרשות השופטת, באופן שיקנה לה כוח בלתי מוגבל לנהל את חיינו ולפגוע בזכויותינו הבסיסיות ביותר.