חדלון התנ"ך

כתבתו החשובה של נדב שרגאיעל מצבם העגום של לימודי התנ"ך בבתי הספר בחינוך הממלכתיעוררה אצלי נשכחות.

משבר הוראת התנ"ך בישראל הוא מהדורה מקומית של "דלדולה של הרוח באמריקה" (אלן בלום). אצלנו, בשפת אנשי המקצוע, מדברים על שקיעת המקצועות רבי־המלל - תנ"ך, ספרות, היסטוריה ואזרחות - הנמצאים בהידרדרות קשה בבתי הספר שלנו.

לא במקרה ממקד שרגאי את מבטו בבולט מבין המקצועות "המדולדלים" - תנ"ך, מקצוע שמכונן זהות לאומית. אם מצויים אנו בפשיטת רגל של בניית הזהות, הרי מדובר בנושא בעל חשיבות קיומית.

מה זה אומר על דור ילדינו ונכדינו בארץ הזאת? על עתידם בינינו ובארצנו? עד מתי נבנה ערים ישראליות בעמק הסיליקון, בלוס אנג'לס או בניו יורק? כן, יש קשר בין הדברים, לדאבוננו.

20 שנה הייתי מורה לתנ"ך. עזבתי את עבודתי במשרד ראש הממשלה בעקבות רצח רבין, והפכתי איש חינוך. כמורה ל"מקצוע לא פופולרי", אני זוכה לפיצוי ענק בדמות קשר עמוק ומתמשך עם תלמידיי, שנים אחרי סיום לימודיהם. אני מוצא עצמי נענה בהתלהבות להזמנותיהם להרצות במכינות הקדם־צבאיות, בקורסי הקצינים שלהם בבה"ד 1 ובמקומות עבודתם. ביקוריהם בביתי אחרי הצבא מרגשים אותי מאוד.

אך חשוב לי דווקא להתוודות על כישלון אישי מהדהד שלי, שחזר על עצמו לאורך השנים. כמורה דרך ותיק, אני מאמין גדול בהוראה דרך הרגליים בשטח, עם תנ"ך פתוח. במשך 20 שנות הוראה הצעתי שוב ושוב להדריך בעצמי את כיתתי בטיול השנתי, אך הצעתי מעולם לא התקבלה. תמיד זה נשמע מסובך או לא קשור. תמיד הצעתי "פוגעת בתוכנית" או מהווה "סטייה מהמסלול".

לא יכולה להיות מתנה משמעותית יותר לתלמידי י"ב, כשלושה חודשים לפני בחינת הבגרות, מאשר לראות במו עיניהם בטיול בשטח את אתרי עבודת האלילים שנגדה יצאו אליהו וירמיה, להצביע על המקדש האלילי העתיק בתל מגידו, ומייד אחר כך להפנות מבט לראש הכרמל, אל מקום ההתמודדות של אליהו ואחאב; או להמחיש את רפורמת ריכוז הפולחן המפורסמת של חזקיהו ויאשיהו, תוך נגיעה של ממש במזבח בתל באר שבע; או להבין את מוסר הנביאים והתמיכה בחלשים - גר, יתום ואלמנה - בשדות בשטח, במקומות שבהם הושארו עבורם לקט, פאה ושכחה.

בעידן ההפרטה, כשטיול שנתי הוא עסקה בין נותן שירות למקבלו, החברה הקבלנית מספקת "חבילה" ארוזה של הסעה, הזנה, הלנה, הדרכה ולפעמים גם ביטחון וחובשים. כך פותרים למקבל השירות - בית הספר - את הביורוקרטיה המפלצתית הכרוכה בבניית הטיול. מורה שלוקח יוזמה הוא סתם מטרד במצב זה, ולעיתים אף "חתרן".

אז הנה, יושבים להם ילדינו ונכדינו היקרים באוטובוס. המיקרופון דומם לחלוטין, ללא הדרכה, ובשטח, מול אתר היסטורי משמעותי, שומעים את המדריכה מסבירה בפאתוס: "תנשמו את הטבע", "תתמזגו עם הטבע", "תנו לגוף שלכם להתאחד עם הטבע"... ואתר המורשת שממול נותר מיותם. אכן, חוויה מכוננת זהות.