אתגר הפונדמנטליזם של דת הדמוקרטיה

מאמיניה של דת הדמוקרטיה, שיצאו במשך חודשים לרחובות במחאה נגד הרפורמה, עומדים עתה בפני אתגר הפונדמנטליזם, אתגר פנימי ידוע בשלוש הדתות המונותיאיסטיות.

בספרו "פרידה משרוליק" דן פרופ' עוז אלמוג בשינוי הערכים באליטה הישראלית, ובתוכו עליית האמונה הדמוקרטית. זו, כמו כל דת, כוללת פולחני דמוקרטיה, דוגמת עבודת העצמי, ואף אדמו"ר חילוני כאהרן ברק ובג"ץ כסנהדרין חילונית.

הפונדמנטליזם הוא אחת הגרסאות המפורסמות והקיצוניות של הדת. פרופ' יובל אלבשן תיאר את הפונדמנטליסטים מבין מתנגדי הרפורמה כ"נטורי קרתא של הדמוקרטיה" ובהמשך כפלג התל־אביבי, בהנגדה לפלג הירושלמי החרדי המפורסם. במה שונה פונדמנטליזם מתפיסה דתית רגילה?

הפונדמנטליסטים רואים עצמם כמעצור האחרון וההכרחי לפני הידרדרות החברה. תחושת הסכנה המיידית מביאה אותם לתפיסת המציאות כמשחק סכום אפס, שבו אין הפסד חלקי אלא מאבדים הכל. זה קשור לתפיסתם את העולם כמתחלק לשחור ולבן, לטובים ולרעים, לבני אור הנלחמים בבני החושך. הפונדמנטליסטים הדמוקרטיים לא יתארו את תומכי הרפורמה כיריבים, אלא כאויב שיש להכריע. זה ניכר במסר החוזר על עצמו "אנחנו לא אחים".

הפונדמנטליזם מתאפיין בסלקטיביות. בשם ההגנה על הדת הם מפתחים אידיאולוגיה חדשה, המדגישה רכיבים מסוימים של המסורת תוך פירושם מחדש. הפונדמנטליזם הדמוקרטי משתקף בתפיסה שדמוקרטיה יש רק אחת. פרופסור אחד כתב ברצינות שאין שתי דעות בנוגע להפרדת רשויות, או שיש או שאין. והפונדמנטליסטים הם, כמובן, שיכריעו ללא משא ומתן מהו הרכיב החשוב. כך, לדוגמה, הבחירות ותוצאותיהן - רכיב מהותי להגדרת הדמוקרטיה - הפכו לרכיב משני יחסית בעיני הפונדמנטליסטים. בית המשפט, לעומת זאת, הפך בעיניהם לחזות כל הדמוקרטיה על חשבון עקרון הפרדת הרשויות.

הטוטאליות היא סימן היכר ידוע נוסף של הפונדמנטליסטים, המאמינים שרק בידיהם הבעלות על האמת המוחלטת. לכן לא ייתכן לנהל איתם משא ומתן, מיקוח ופשרה, שהם דווקא חלק מהותי של התהליך הדמוקרטי והתרבות הדמוקרטית. מכאן מובן יחסם המסויג, חסר הסבלנות והשלילי לשיחות בבית הנשיא, הנתפסות כמהלך מיותר המפריע למלחמה.

במסורת הדתית ידוע המדרג ההלכתי, הקובע שקיימות מצוות חשובות במיוחד, ועליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור". לעומת זאת, חובה לעבור על המצוות האחרות אם החיים תלויים בכך. אולם הכלל תקף רק בתקופות רגילות. לעומת זאת, בשעת השמד, בתקופת גזירות קשות ומאבק דתי קיומי, חובה על המאמין להקריב את חייו אפילו על שרוך נעל. הדבר ניכר כיום בחוסר הנכונות של הפונדמנטליסטים לדון אפילו על רכיבים שוליים יחסית במה שנותר מהרפורמה.

הפונדמנטליסטים חייבים שיהיה להם אויב שמולו הם מגדירים את עצמם, שכנגדו הם נאבקים ושלמאבק בו הם מגייסים את צבאות הנאמנים הפונדמנטליסטיים. עוד בטרם הוקמה הממשלה והוצגה הרפורמה, היו אלה אבי מעוז ומפלגת נעם. רק לאחר מכן הפכו הרפורמה ומוביליה לדמונים החדשים. עם השהיית הרפורמה השתנה מיקוד המאבק, והוא הופנה כלפי החרדים ובקרוב, ככל הנראה, ישוב אבי מעוז למעמדו כאויב.

המטרה אצל הפונדמנטליסטים מקדשת את האמצעים. איום בסרבנות צבאית אסטרטגית, גניבת טנק מתל סאקי, חסימת כבישים, קריאה למשיכת כספים, גיוס תמיכה מגורמים זרים בחו"ל, פריצה אלימה למשרדי קהלת, השתקת היריבים במרחבים הציבוריים, כולל באקדמיה, ומעל לכל, הקיצונים שבהם לא בוחלים גם במלחמת אזרחים. בדומה לכל דת, רוב המאמינים אינם פונדמנטליסטים. נותרה פתוחה השאלה עד כמה לרוב מאמיני דת הדמוקרטיה יש הכוח לדחות את הפונדמנטליזם הקיצוני במחנה שלהם. זה לא קל, תשאלו את הדתיים בישראל.