שלשום ב־06:09 רטט הווטסאפ בנייד שלי. ידידים שביקשו להתחיל את היום בשביעות רצון שיגרו בנפרד תצלום של הכותרת ב"ידיעות אחרונות". נכתב בה באותיות קידוש לבנה מאת יובל קרני כי ארבעה שרים בכירים בליכוד הודו ש"הרפורמה מתה". אך כלשון הלחן שבפי יוסי בנאי: "צריך תמיד לפקוח עין/ להישמר ממלכודות/ ...המלחמה עדיין נמשכת".
אחר הצהריים הגיע בנימין נתניהו לישיבת סיעת הליכוד וזלזל בפרסום ב"ידיעות". נטייתי לתת אמון בעיתון ולא בהכחשה של ביבי. לא שידוע כי "הרפורמה מתה", אך אין לי ספק שבכירי הליכוד התבטאו כך באוזני העיתונאי.
אפשר לחזור ולדון במשמעות הנוכחות של ההפיכה המשפטית בזירה הלאומית, בנזק שהיא גורמת למעמדה הבינלאומי של ישראל וליכולתה להפעיל אמצעים צבאיים וליוקר המחיה. הנושא חשוב, אבל אין בו חדש.
מנגד, ראוי לקיים בסמינרים שבאוניברסיטאות ובמכוני המחקר דיון בהתנהלות המדינית של ראש הממשלה, מין "משחק מלחמה" אקדמי.
נקודת המוצא לדיון היא שנתניהו נחלש בכל בירה דמוקרטית בשל ירידה תלולה באמון של מנהיגי ארה"ב ומדינות המערב בהבטחותיו ובהצהרותיו. מאז נשא את נאומו באוניברסיטת בר־אילן בזכות כינון שתי מדינות לשני עמים חשו מנהיגי העולם שהוא מתעתע בהם. תחושה זו התעצמה, וכמה מהם נתפסו מתבטאים שהוא דובר שקר.
עדיין רמתו הרטורית וכושר השכנוע שלו מנעו משבר מוחלט עם הדמוקרטיות, אך ככל שרבו האירועים השנויים במחלוקת כן פחתה יכולתו לגונן על מדיניות הערפול שלו בכל הקשור למימוש התחייבויותיו. הוא נע ונד בין הקטבים: מצד אחד, התלות במגע הבינלאומי בתחומי הביטחון והמדיניות והכלכלה והמדע; ומצד אחר, הלחץ של הקיצונים בקואליציה לכינון ההפיכה השיפוטית. עתה הגיע לצומת שהמיומנות שלו "אינה מחזיקה מים", כתרופה אנטיביוטית שנעשה בה שימוש נרחב מדי ושוב אינה גוברת על החיידק.
בצומת הנוכחי חדל נתניהו ליהנות מכל העולמות. אם ברצונו לנהוג על פי התפיסה הנראית לי אחראית, הגיע הזמן שיתייצב מול האומה ויאמר בלשון ברורה כי חלו שינויים מהותיים בזירה בכללה, ומה שהיה נכון בעבר הקרוב, עת ניתן היה לממש את ההפיכה השיפוטית, שוב אינו קיים; ודחייתה הפכה חיונית להחזרת השגשוג לישראל.
אך אם ברצונו לדבוק במדיניותו כפי שנקבעה עם כינון הממשלה, אז שימשיך בדרכו (הנתפסת כאסון לטעמי) בתנופה המשקפת את רצונו האותנטי של השלטון.
במילים אחרות, יש היגיון להתעלם מן ההבטחה לג'ו ביידן ולחזור לחומש, רק אם מממשים גם את ההפיכה המשפטית וגרורותיה. אבל אין תבונה לחזור לחומש ולעורר את זעמה של ארה"ב בלי להשיג את היעדים העיקריים בהפיכה המשפטית המתבטלים בגלל ההתנגדות האמריקנית. במדיניותו הנוכחית הוא יוצא "קירח מכאן ומכאן". אבד הכלח על ההתנהלות הזאת, ששירתה את ביבי בהצלחה שנים רבות.
לפני כחודש הגיח בצנעה ספר עב כרס (646 עמודים) מאת ראש מרכז בגין־סאדאת בבר־אילן, פרופ' איתן שמיר, המוקדש למחקר מרתק על משה דיין ונושא את השם "התפתחותו של אסטרטג" (אכתוב מאמר או פוסט לדמותו הייחודית של דיין כפי שעולה מהמחקר).
מומלץ לביבי לקוראו. נאמר בו כי יש שני סוגי אסטרטגיה: אסטרטגיה מחושבת, בלתי גמישה, חותרת לפתרון מוחלט, ואוסיף כי לעיתים היא מסתיימת בדיקטטורה; האחרת היא האסטרטגיה המתהווה־פתוחה, שהתוצר שלה לעולם אינו סופי ונתון לשינויים, ומתממשת תוך כדי תנועה. דיין בחר בה והציגה בחספוס במילים ש"רק חמור אינו משנה את דעתו". ראוי שנתניהו יבחר באסטרטגיה זו, ויאמר ישירות לתומכיו שיש להמתין עם ההפיכה המשפטית לכנסת הבאה במקום להסתבך בסתירות.
מכל מקום הוא הגיע לצומת שבו עליו לבחור את התנהלותו: או־או.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו