הדרך השלישית: לצאת מבועת הקלפי והמחאה ולפעול

בחודשים שעברו מאז שהכריזשר המשפטיםעל התוכניות המשפטיות שלו, מתקיים בישראל מאבק על הדרך העיקרית שבה הציבור משפיע על סדר היום הפוליטי: הצבעה בקלפי מול הפגנות המון.

אנחנו נוטים לשכוח שלצד הפתק בקלפי ושלטי המחאה, יש דרך שלישית, והיא - אקטיביזם אזרחי באמצעות ארגוני חברה אזרחית המקדמים מדיניות ותפיסת עולם. מארגונים אידיאולוגיים כמו "אנימלס", דרך ארגוני לובי ציבורי דוגמת "לובי המיליון", ועד למכוני מחקר כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה או פורום קהלת - ארגוני חברה אזרחית הם מהמחוללים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית.

הקריטיות של ארגוני חברה אזרחית, בעיקר ארגונים הממומנים באופן כזה או אחר מתרומות של חברי קהילה, בולטת בעיקר בשאלות שאפשר להגדיר בתור "מדיניות היומיום". אלו שאלות כמו גובה המס שנשלם על דלק, באיזו קלות נבצע עסקאות מעל לסכום מסוים, באיזה מודל תתנהל התחבורה הציבורית שלנוומהי תוספת השכר שתינתן למורים צעירים. מדובר בסוגיות שמכריעות את ההווה ואת העתיד שלנו ושל הילדים שלנו, ושעליהן לציבור כמעט אין השפעה באופן ישיר.

מדיניות זו כמעט נסתרת מהעין התקשורתית ומהשיח הפוליטי, וזאת בעיקר כששאלות היומיום האלו כמעט לא משפיעות על דפוסי ההצבעה שלנו ולא מוציאות אותנו לרחובות. לכן חלק גדול מהפוליטיקאים לא מתומרץ לעסוק בנושאים האלה ברצינות.

כשמדיניות היומיום עולה לכותרות - כשיש העלאות מחירים של מזון, למשל - הפוליטיקאים נדרשים להגיב מהר, ופעמים רבות הם נסחפים אחר שיח פופוליסטי או מושפעים מקבוצות אינטרס ממוקדות ועשירות במשאבים. במקרים אלו, בהיעדר ארגוני חברה אזרחית, האינטרס הציבורי כמעט לא מיוצג בתהליך קבלת ההחלטות.

גרוע מזה - פעמים רבות, ארגוני לובי של מונופולים בחסות החוק הם אלו שמשפיעים על סדר היום ומניעים את הפוליטיקאים.

למשל, מועצות חקלאיות כמו מועצת הלול ומועצת החלב נמצאות כמעט בכל דיון הקשור לרפורמה בחקלאות, הקריטית כל כך כדי להקל את יוקר המחיה בישראל. בפועל, הן מייצגות אינטרסים צרים ומתנגדות כמעט לכל שינוי שייטיב עם האזרח הישראלי הפשוט, כמו למשל הגדלת התחרות.

מקרה מפורסם הוא התנגדות מועצת החלב להורדת המכס על חמאה, וזאת אף שהאזרח הישראלי נכנס לתקופת צנע ומחסור כמעט בכל שנה בתקופת חגי תשרי (זוכרים שנאסר עליכם לקנות יותר מחבילת חמאה אחת, ואפילו את החבילה הזאת לא היה במכולת?).

הורדת המכסים והכנסת התחרות לענף פתרו את המחסור, הורידו מחירים של חלק מהמוצרים והביאו למגוון גדול יותר. בלי חברה אזרחית חיה ובועטת - צעד כזה כנראה לא היה קורה.

האזרח הסביר הולך להצביע, האזרח הפעלתן הולך להפגנות, אבל זה לא נגמר כאן. האזרח שרוצה להשפיע על הפוליטיקה הישראלית לטווח הארוך יכול וצריך להשתתף בקהילות שיוצרים ארגוני חברה אזרחית, ולדאוג לאינטרסים היומיומיים שלו. הרי אנחנו לא מצביעים או מפגינים על מחירי החלב, על הסכמי שכר מול ארגוני המורים או על רגולציות. אך אנחנו כן יכולים להשפיע על כל אלו על ידי הזירה השלישית - אקטיביזם אזרחי, שמרבית האזרחים לא לוקחים בה חלק פעיל מספיק.

עד למהפכה הדיגיטלית, תאגידים, ועדים, מונופולים בחסות המדינה ועוד גופים מאורגנים היטב היו בעלי יתרון יחסי מובהק ביכולתם לייצג ולקדם את האינטרסים שלהם מול התקשורת ומקבלי ההחלטות. היום, כשכולנו יכולים להתבטא בחופשיות וכשקהילות אקטיביסטיות נוצרות מדי יום, עלינו להירתם לחברה אזרחית פעילה שתשמור על כך שהפוליטיקאים לא ישכחו מחיי היומיום שלנו, יקדמו מדיניות שתהלום את האינטרס הציבורי וידאגו לחברה דמוקרטית משגשגת.