שבחי, ירושלים

פעם בשנה אני מוצאת את עצמי כותבת טור אהבה.

טור אהבה לעיר ולמקום, לסיפור ולאנשים, לאבנים ולהרים, להיסטוריה ולציונות, לעבר, להווה ולעתיד.

הפעם הזאת בשנה היא היום, ערב יום שחרור ירושלים. היום שבו העיר שאוחדהחוגגת 56 שנים של איחוד.

במשך השבוע יפתחו אתרי המורשת והמוזיאונים בירושלים את דלתותיהם להמוני מבקרים, והיום יהיו בירושלים פקקים של אהבה.

עשרות בני נוער יגדשו את רחובות העיר בשירה ובריקודים, מנופפים ומחבקים דגלי ישראל, מגיעים לכותל באהבה ובצפיפות, בתמימות ובאמונה.

באים לשמוח את ירושלים.

כן, אני יודעת. הרגילים יחמיצו פנים ולשון. יספרו לנו שהנערים והנערות שרוקדים היום בירושלים עושים את זה כדי לתקוע לערבים אצבע בעין.

הם יספרו שהדגלים שהם מניפים הם סמל לגאווה לאומית פשיסטית. הם יבכו שזה לא יום ירושלים שלהם, אלא רק של הדתיים, כאילו מישהו הכריח אותם לחגוג את ירושלים.

גם בתקשורת העוינת יעסקו בצדדיה האפורים של ירושלים, זה ריטואל קבוע כבר עשרות שנים.

מדברים על האיחוד הלא שלם, על האיומים הדמוגרפיים, על העוני של העיר, על הפקקים ועל קשיי התחבורה, על חוסר הניקיון ברחובות, על לה פמיליה ועל מה לא.

אל תתבלבלו, ירושלים מלאה באתגרים חברתיים וכלכליים, וגם איחודה של העיר לא מושלם ורצוף אתגרים, אבל הוא איחוד.

גדרות התיל בממילא הוחלפו בחנויות בגדים ויודאיקה, את שלטי ה"עצור, גבול לפניך" החליפו בתי קפה ומסעדות מלאות כל טוב, ואת השממה החליפו קולות של צחוק ובליל שפות של תיירים מכל העולם.

וכשהיא מאוחדת, אז גם כשאנחנו רבים על הכותל - אני שמחה. כי יש לנו כותל לריב עליו.

וגם על הר הבית, אף שהוא לא בדיוק עונה היום על הכרזתו של מוטה גור ש"הר הבית בידינו", אני שמחה.

על שכונות מעלה הזיתים וכפר השילוח, קריית מנחם ורחביה, על הארכיאולוגיה שנחשפת מדי יום בעיר דוד ובסביבותיה, על העתיק והחדש שמשתלבים בעיר בת אלפי השנים. על אלה אני שמחה.

מבט חטוף לעבר אויבינו אולי יעזור בהערכה מחודשת של מה שיש לנו.

מבט לעבר חמאס, שמעלה את ירושלים על ראש מלחמתו בזמן שאנחנו מעלים אותה על ראש שמחתנו, ומאיים לירות טילים כי נערים מניפים דגל ונערות רוקדות.

מבט לעבר איראן וגרורותיה בסוריה, בעזה ובלבנון - שחוגגות את יום "אל־קודס", יום ירושלים שלהן, כיום של שנאה וחרחור מלחמה, יום של שטנה נגד ישראל ונגד היהודים, "יום שמדגיש את המשך ההתנגדות והג'יהאד".

ומול השחור - יש אור. יום ירושלים שלנו הוא האור.

יום של שמחה, של התרגשות, יום חגיגי, יום שזוכר את האין ושמח על היש, יום שבו שמים לרגע את האתגרים היומיומיים והכלליים של ירושלים בצד, ופשוט שמחים. שמחה טהורה.

וביום הזה מתקבץ לו החינוך שאני מנסה להנחיל לילדיי, כדי שגם הם, נינים לסבא שלחם ונפצע בירושלים של מלחמת העצמאות, יתרגשו כשהם יצפו בסרטוני השחור־לבן של החיילים שרגע אחרי השחרור כותבים פתק בדרך לכותל, בתמימות זכה.

אני רוצה שליבם ירטוט כשיראו וישמעו את הרב גורן תוקע בשופר, ושיתרגשו כשיראו את תמונת שלושת הצנחנים למרגלות הכותל.

אני רוצה שיידעו שהקיים הוא לא מובן מאליו, ושאנחנו צריכים לאחוז בו חזק ולהמשיך את הבנייה ואת הצמיחה.

שיידעו שאנחנו כאן, מגשימים געגועים של אלפי שנים, "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון", ומתוך אותה האמונה ואותה ההתרגשות - נצלח את האתגרים, גם את אלה היומיומיים וגם את אלה הלאומיים.

חג שמח, עיר אהובה.