הדורון שלא מפסיק לתת

דורון מדלי צודק. השואה באמת התרחשה לפני 80 שנה ואפשר לשחרר.

עוד פעם נאצים ומחנות וניצולים, שוב השיח הישן והלא רלוונטי הזה. מה זה חשוב הגבורה והכוח של אז, כשהיום יש לנו כוח שליוניקורן?

מדלי הוא, באמת, העולם החדש: קצבי, מגניב, קליט, כזה שמייצר משהו בינלאומי שהיום הוא בתל אביב ומחר הוא בניו יורק.

לגולדן בוי אין מדינה, אף אחת בשום מקום היא לא הטוי של אף בחור טיפש. כולנו מייד אוף סטארס, בדיוק כמו חובי סטאר.

הישראליות שלך מדלי שמחה, מרימה, מקפיצה: הופה, אני עף עלייך, בניתי עלייך, היא רק רוצה לרקוד. אין בה מקום למחלוקת או לכאב, גג לשבט אחים ואחיות. כל דבר שמקלקל את הכיף, שמעכיר את האווירה או שסתם מעלה שאלות, נתקל בביט סוער. שחררו אותנו מהמועקה, אנחנו פה באטרף של זחיחות ואסקפיזם, שגעת, טרפת, מהפכה של שמחה.

זאת אותה ישראליות שבמחי יד מוחקת כל דבר שהוא לא היא. אין לה סבלנות וכוח להבלי העולם שמפריעים לה בדרך, לכיעור, לקשיים, לשחיקה או לכאב.

ישראליות של כסף גדול וראש קטן: הם הנודניקים שלא מבינים, שמפילים, המרירים והחמוצים - ואנחנו הסבבה, השמח, המחייך, אלה שיודעים לארוז כמה מילים באנגלית, להפוך אותם ללהיט, והנה הכל סבבה ולמה להיתקע על המייאש?

נרטיב חדש, זה מה שהוא חולם עליו: לא עוד מלחמות ועם אשר חי על חרבו ומאבקים על שוויון ודמוקרטיה, אלא פאן.

סוף־סוף נרטיב שמח, כמוהו. הוא כאן להקליל, לא להקשות.

אין מה לנקות, זה לא אבק מהבניין שכבר חודשיים בונים לנו מול האף או מסופת החול האחרונה, זה אבק כוכבים.

נרטיב של טיקטוק, של מסיבה אינסופית, מצד אחד מוחקת זהות, חולמת להיות בינלאומית; שימו את נועה קירל או נטע ברזילי על במה באירופה או בארה"ב, ואף אחד לא יוכל לומר שהן ישראליות.

מצד שני היא בזה לעולם. האיש יושב כפרשן אירוויזיון ובז לזמרת הפולנייה בלי להניד עפעף למרות העובדה שהוא חלק מהתחרות, משתתף פעיל ומחויב לפחות למראית עין לשמור על כללי נימוס ותרבות.

ומכיוון שהוא נורא שמח ומרוצה מעצמו, דורון מדלי, אין בעולם שלו מקום למי ולמה שמעז לקלקל את זה.

הוא היה בטוח שישראל מנצחת באירוויזיון, אבל הגענו רק למקום השלישי? הוא מייד מטיח האשמות קשות בשיטת ההצבעה ובשופטים הישראלים, שהעזו לקבל החלטה מקצועית ולהעניק לשבדיה 12 נקודות. איזו חוצפה מצידם להעניק את הניקוד הגבוה ביותר לשיר שהם חושבים שהכי מגיע לו. הם נבחרו כדי לעשות מלאכתם נאמנה? מה פתאום, הם שם כדי לשרת את הצרכים של מדלי.

כשאהוד מנור כתב לעפרה חזה את "חי", הוא חשב על המשמעות של לשיר על אדמת גרמניה, בעברית, "עם ישראל חי".

כשמדלי כתב "טוי" - הוא חשב על כמה השמעות זה יגרוף בספוטיפיי.

וזה בסדר, לא כל שיר חייב לשאת איתו מסר, ולא כל הופעה של יוצר ישראלי בעולם היא אמירה נוקבת. אין חובה לשאת על גבנו כל החיים את הכותל ומצדה ואושוויץ, לחיות את הטרגדיות שלנו כעם בכל דקה ודקה.

ובסופו של דבר מדלי יוצר פופ, ופופ צריך לקבל ולהבין. כולנו מבינים שלא מדובר כאן באיליאדה.

אבל עם זאת, בסופו של דבר הוא יוצר ישראלי שחי כאן וניזון מכאן. והמקום הזה ספוג מחלוקות ופחדים והיסטוריה.

יש לו שפה ויש לו זהות.

לא משנה כמה אתה שמח וזחוח, המקום הזה לא יכול להתקדם בלי למשוך אחריו קרון מטען.

והקרון הזה מלא במי ובמה שאנחנו כחברה, ואנחנו מתנצלים עמוקות בפני דורון מדלי שהוא נושא בתוכו (גם) מוות ושכול וזוועות וטראומות, ולא רק כדורי דיסקו מנצנצים וחדי־קרן.