אלימות: טיפול שורש קודם לאכיפה

לפני כשנתיים נרצח צעיר מאחד הכפרים בגליל. הוריו, עד יום רציחתו, עבדו כל אחד במקצועו, ויחד הם גידלו משפחה מאושרת ושמחה, טיילו פעמיים־שלוש בשנה בחו"ל ותכננו לבנות לבנם בית על הקרקע שרכשו בכפר. היום האם סובלת מלחץ דם גבוה, ממחלת סוכרת ומבעיות בלב, לצד בעיות בתזונה, ונזקקת לטיפול פסיכיאטרי. האב הספיק לסגור את העסק שהיה לו ולהיכנס לקשיים כלכליים, וכיום נמצא בהליך פשיטת רגל.

מאחורי כל מקרה רצח שמתרחש בחברה הערבית יש משפחה, בעיקר הורים ואחים הרוסים, שחיה את הסבל ואת האובדן בכל יום מחדש, ולמרות התמיכה והדאגה של רשויות הרווחה, ספק אם אותן משפחות יצליחו לשוב למסלול חייהן.

התחזית שלי בכל הקשור למיגור הפשיעה - ובעיקר למיגורהאלימות בחברה הערבית- פסימית למדי, משום שהטיפול בנושא נעשה מנקודת מבט של אכיפה ודרישה למשילות, ולא טיפול שורש עמוק ויסודי.

הבעיה של הפשיעה בחברה הערבית מתחילה מגיל צעיר מאוד, בדיוק בתחילת גיל ההתבגרות, כאשר ילדים בכיתה ו' או ז' מתחילים לנשור משיעורים פה ושם, ולאחר חודש מדובר ביום לימודים שלם, ואחרי שנה-שנתיים אותו ילד כבר עוזב את ספסל הלימודים בלי שחוסר נוכחותו ישפיע על המתרחש בכיתה, הכוללת 40 תלמידים ואפילו יותר.

אותו ילד לא נושר לבד, הרי הוא צריך לחבור לקבוצת חברים וישפיע עליהם ויושפע מהם. לאט־לאט הם יתחילו להסתובב ברחובות, יבצעו מעשי ונדליזם ברחוב ובשכונה, ובמהרה יגיע העבריין המקומי שיזהה את "הפוטנציאל" שלהם בעולם התחתון ויתחיל לסייע להם - תחילה ללא תמורה, לאחר מכן יחלק הוראות ופקודות, ולפני שאותו נער יגיע לגיל 18 הוא יספיק להיעצר ולהיחקר במשטרה, ואף יישפט על אירועים שונים. משם, הדרך להצטרפותו כ"חייל" לארגון הפשיעה המקומי תהיה קצרה מאוד, והדרך בחזרה לחיים נורמטיביים תהיה עבורו כמעט לא קיימת.

כל טענה נגד כל הגופים שאמורים לטפל בשורש הבעיה יכולה להיות נכונה וצודקת, אך אם לא יהיה טיפול שורש עמוק, רחב ככל האפשר ומשותף לכל הגורמים - החל מההורים, דרך גן הילדים ובית הספר ועד לרשות המקומית ולגופי הממשלה השונים כולל המשטרה - הדברים לא ישתנו.

למשטרת ישראל תפקיד דומיננטי במלחמה נגד הפשיעה, אך יש להודות שהמשטרה נכנסת לאחר שהפשע מתרחש, ושורש הבעיה מתחיל לפני כן - עשור מוקדם יותר ואף יותר מכך - כי אף אחד לא בוחר להיות פושע או נכנס לפשע ביום או יומיים. זהו תהליך שכולם אחראים לו.

החברה הערבית המדממת נמצאת בטראומה שרק הולכת ומתעצמת, ומאחר שהיא בשוליים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים, היא צריכה לכרות שותפות עם החברה היהודית כדי להתחיל בתהליך של שינוי. נדרשת הקמת תנועה ציבורית, בדומה לתנועת "ארבע אמהות", שהשאירה את חותמה בכך שהביאה את ממשלת ברק לצאת מדרום לבנון לפני 23 שנים. זהו צעד יהודי־ערבי משותף שממתין למי שידליק את הניצוץ הראשון כדי שיתרחב ויביא לשינוי, תחילה בסדר היום ולאחר מכן בסדר העדיפויות.