הייתם צריכים לשמוע אנשים מדברים בהפגנת הימין בירושלים, מקוננים על הניכור המנשב מהאקדמיה וממוסדות אחרים במדינה. אנשים מדברים מדם ליבם ללא שום הכוונה מלמעלה, ללא מסרים מוכתבים או מועתקים מסלוגנים על שלטים. אנשים לא מוצאים באוניברסיטאות ובמכללות מי שיתייחס בכבוד וברצינות לדעותיהם ולערכיהם. ושמענו על התסכול הזה גם מסטודנטים, ובעינינו זה חמור במיוחד. ושמענו זאת גם מפי חברי סגל, וזה מביך במיוחד.
נראה שההפגנות נגד הרפורמה, וכעת גם בעדה, מציפות את בעיית השיח החד־צדדי בשדה האקדמי בישראל. אין ספק שחופש אקדמי הוא ערך מהותי, והוא אמנם נשמר בקנאות, דה־יורה. דה־פקטו - מתרחשת דה־לגיטימציה של פרספקטיבות שונות. הסיסמה האפקטיבית "אין אקדמיה בלי דמוקרטיה" (לא מדויק, יש אקדמיה מתפקדת גם במדינות לא דמוקרטיות, אך היא כנראה פחות יעילה) מגלמת בתוכה הנחה שהשינויים המוצעים יביאו לקץ הדמוקרטיה, וממילא מאיינת שיח שתומך בשינויים במערכת המשפט.
העולם האקדמי צומח משיח ביקורתי שמתבסס על השקפות שונות, וכך ראוי שיהיה גם בדמוקרטיה. הדברים ברורים ואינטואיטיביים, ומובאים בצורה משכנעת על ידי פילוסופים בני־זמננו כמו יורגן הברמאס. לפי הברמאס, חברה דמוקרטית חייבת להתבסס על שיח שמוביל לפעולות בהסכמה, והסכמה תלויה בערכים של המשוחחים. גם אצלנו, ערכים לעיתים קרובות מובעים על ידי רגשות וניזונים מתחושות שאי אפשר להתכחש לקיומן, ולכן יש להקשיב גם לתחושות של אנשים ולא רק לטיעונים מילוליים. שיח כן מוביל גם לקשרים בין השותפים לשיח, וקשרים אלו הם הבסיס לחברה מאוחדת. כדאי לומר מפורשות את מה שצריך להיות ברור מאליו: אין צורך להסכים עם דעות אחרות כדי להיכנס לשיח כן, שמאפשר להגיע לפעולה מוסכמת.
אבל אין שיח אמיתי באקדמיה בכל הקשור לרפורמה. הרי זה לא סביר שלא נשמעים ולא נראים קולות אחרים רשמיים על במות הקמפוסים, גם אם מספרם הגלוי קטן מאוד. זה לא סביר שאף אחד מראשי המכללות בפריפריה לא הזדהה עם הצורך בשינויים במערכת המשפט באופן פומבי ורשמי, בעוד ראשי מוסדות מופיעים תדיר בהפגנות ובעצומות הנגד. האם באמת אין מקום לדעה אחרת מלבד אותו הקונצנזוס המוצג לציבור הרחב מעל לכל במה אפשרית, תחת הסיסמה "אין אקדמיה בלי דמוקרטיה"?
התקשורת המסורתית, להבדיל מהמדיה החברתית, ברובה המכריע רק מעצימה את התפיסה בחלקים מהציבור שהאקדמיה כולה מצויה בצד אחד של המפה הפוליטית, ומנותקת מאנשים עם השקפות אחרות ולעיתים מנוגדות. התקשורת מצלמת תמונה מוגדלת של תופעה קיימת, אך גם מסננת את אותם הניצנים המעטים אך מתרחבים של הבעת דעות אחרות העולות מחברי סגל ומסטודנטים.
הנה דוגמה טרייה: קבוצה של עשרות חברי סגל מאוניברסיטאות שונות התארגנה לאספה לפני ההפגנה ביום חמישי, כדי לדבר על מגוון דעות סביב הרפורמה המשפטית. בהערת אגב נזכיר שעל רקע תופעת "האנוסים" באקדמיה החוששים למעמדם, אותם עשרות חברי הסגל מייצגים הרבה יותר, גם אם מדובר במיעוט. כתבים מערוצי התקשורת הוזמנו לשעה מוקדמת. הם החליטו להתעלם ולהעלים את האירוע. לפי התגובות המרגשות של הקהל בשטח, היה ברור שיש לאירוע עניין ציבורי רב. התקשורת ממלאת תפקיד חשוב בהגברה ובהחלשה של זרימת מידע, אך שורש הבעיה נעוץ בנעשה בתוך האקדמיה.
חייבים לנתץ, ועכשיו, את מה שנתפס בקרב רבים כהתנתקות מחלקים גדולים של הציבור בישראל, ולפתוח לדיון אקדמי תחושות ומחשבות אחרות. והרי לנו הזדמנות. סטודנטים שמרגישים שאינם מיוצגים פנו אלינו מיוזמתם וביקשו לקיים כנס בנושא האקדמיה והרפורמה המשפטית. אנחנו מחכים לראות מי תהיה האוניברסיטה הראשונה שתיאות לקיים את הכנס בקרבה.
פרופ' אשר כהן, אוניברסיטת בר־אילן; פרופ' אמריטוס דב תאני, אוניברסיטת תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו