הפגנת הימין - שיעור בדמוקרטיה

הפגנת התמיכה שהתקיימה ביום חמישי בירושליםהסבה לאנשים כמוני נחת. מעבר לתחושה הטובה שהציבור ער ושותף, פעיל ונוכח, ומעבר לכך שההפגנה התקיימה בצורה מכובדת, בלי חסימות, בלי מהומות ובלי מדורות - היא היתה שיעור במה שנדמה שכולנו מחפשים: דמוקרטיה.

כן, כן. דווקא הפגנת תמיכה ברפורמה של הממשלה מזכירה שהפוליטיקה הפרלמנטרית מורכבת מסבך של איזונים ואינטרסים. "מה יש לכם להפגין?", גיחכו אלה שאחר כך התאמצו להראות שבשום אופן לא ייתכן שהגיעו להפגנה יותר משמונה, מקסימום תשעה מפגינים, "אתם בממשלה!". אז לא, אנחנו לא "בממשלה". אנחנו אזרחים מודאגים, שהפתק שלהם נוצל לרעה פעם אחר פעם בידי פוליטיקאים שגילו פתאום שמשתלם יותר להפר את הבטחתם, שבגינה שמנו את השם שלהם בקלפי.

מאלכס גולדפרב שהצביע בעד הסכמי אוסלו, דרך אריאל שרון שהבטיח ש"דין נצרים כדין תל אביב" ועד לנפתלי בנט שהלבין מפלגה של תומכי טרור - אנחנו כבר יודעים היטב שניצחון בבחירות לא מבטיח כמעט דבר. ההפגנה ביום חמישי היתה דרישה מנבחרי הציבור להצדיק את הבחירה שלנו בהם. הקשר המחייב הזה בין נבחר ציבור לציבור? קוראים לזה דמוקרטיה.

זו הסיבה לכך שמול מאות האלפים שגדשו את רחובות ירושלים, חברי הקואליציה לא צריכים להיות מרוצים. הם צריכים לחשוש. אם הם יפנו עורף לציבור ששלח אותם, או יקשקשו על "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", או יתחמקו מאחריות - הסיפור הפוליטי שלהם יסתיים. מול שעת הכושר ההיסטורית, אין להם מנדט להתקפל. בהידברות, בשותפות, בדרך האמצע - כן. להפקיר את עתידה של מדינת ישראל בידי בית משפט פוליטי שאמון הציבור בו יורד משנה לשנה - לא. מדינת ישראל ראויה למערכת משפט בריאה והגונה. קוראים לזה דמוקרטיה.

ההפגנה גם הפריכה שתי טענות בעייתיות במיוחד שחזרו ונשמעו ממפגיני קפלן ומתומכיהם:

הראשונה היא שהרופאים, ההייטקיסטים, הפרופסורים וכמובן הטייסים - כולם שייכים לגוש המתנגד. כל מי שחיוני למדינה מפותחת ומתפקדת, וכל מי שיכול להשבית אותה - נמצא "שם". כך הם הבהירו במה שהחל באיומים מרומזים בעצומות, ונגמר בהשבתת המשק. המשמעות ברורה: אתם, פשוטי העם שתלויים בנו, כדאי שתעשו את מה שאנחנו רוצים, אחרת נשמוט את האלונקה שתחתיכם ונפקירכם לגורלכם המר.

אך פתאום, התברר שגם בקרב תומכי הרפורמה יש דיקנים ופרופסורים, רופאים והייטקיסטים. בחיים לא חשבתי שאתגאה באוניברסיטה שלי, עד שראיתי שזמן קצר לפני ההפגנה הגדולה התקיימה הפגנת פרופסורים בעד הרפורמה, שבראשה עמדו רקטור אוניברסיטת בר־אילן פרופ' ישראל אומן, ופרופסור חבר במחלקה למדעי המדינה, פרופ' אשר כהן. התמלאתי גאווה ללמוד במקום שבו, לצד הבמה הניתנת לאנשי הסגל שמסתייגים מהרפורמה, בכירי המרצים לא חוששים ללכת נגד הבון־טון הפוליטי. תמיד מופלא בעיניי שיש מי שמופתע לגלות אנשים נבונים ורציונליים גם בצד השני, ושלא מדובר במלחמת "בני האור" ב"בבונים".

הטענה השנייה היא שככל שאזרח הוא חיוני יותר למשק או לביטחון המדינה - הקול שלו שווה יותר. הסנטימנט ברור: למה שאזרח שמשלם מסים, ששירת בצה"ל, שחי חיים יצרניים שמזניקים את החברה והכלכלה קדימה - יהיה שבוי בגחמות של ציבורים יצרניים פחות, שמשלמים פחות, או שלא משרתים בצה"ל? אלא שמתברר שלטוב ולרע, אם זה רצוי או בלתי רצוי - זה לא באג בשיטה. זה פיצ'ר.

גם לאזרח הרגיל, הבלתי זוהר, הסטטיסטי, יש קול שהוא רוצה להשמיע. הוא מבקש להזכיר שהקול שלו שווה, ושהוא זכאי להישמע בלי שמישהו יפשפש בתשלומי המסים או בכישורי הטיס שלו. קוראים לזה דמוקרטיה.