עַם שֶׁארְצוֹ תַּחַת רַגְלָיו

אהרן ליבושיצקי היה בן 67 כשנספה בשואה, לפני 81 שנה. אלא שבניגוד לרבים אחרים שנשלחו יחד איתו באקציה מהגטו, אהרן היה משורר. לכן, אף שגופו עלה לשמיים בעשן הכבשנים, משהו מרוחו הגיע ישירות אלי דרך שרשרת הדורות.

אהרן, שהיה ציוני, התמקד בכתיבה לילדים בעברית. את כתביו פרסם בכתב העט שערך, שנקרא "בן כוכב" ושיצא בפולין, אבל כדי לספר איך הגיע השיר הזה אלי צריך לנדוד ל"מרחקים" שהשיר מדבר אליהם, ואל השמיים זרועי הכוכבים של עמק הירדן בקיץ:

בשל החום הכבד, נהגו חלוצי כנרת להלין את ילדיהם על גגות הבתים המשותפים שבהם התגוררו. שם, סבי מאיר ספיר ז"ל שר את שיר הערש הזה לשלושת ילדיו הקטנים, בזמן שהמשורר שכתב את המילים האופטימיות האלה נעלם בחשכה שירדה על יהודי אירופה.

סבא אמנם שר את השיר בדבקות, אך גם כפר בו: הוא לא חיכה לארי הנוהם שמופיע בבית התשיעי של השיר, כלומר למשיח, כדי לעוף "חִישׁ כִּבְרָקִים דֶּרֶךְ מֶרְחַב יָם אֶל הָעִיר הַהִיא הַיָּפָה, שֶׁגֹּרְשׁוּ מִשָּׁם". סבא עלה לארץ, והיה מהדורות הראשונים של יהודים שהפכו את עצמם לאריות קטנים - לאנשים שמעשי היומיום שלהם מחישים את גאולת עמם. האריות והלביאות הקטנים האלה חיים בתוכנו גם היום.

הם טייסי חיל האוויר ומכונאיו כאחד. הם האישה בשדרות שהולכת לישון עם משפחתה בממ"ד ומתעוררת בלי בית. הם המשפחות שיקיריהן נרצחים בשל יהדותם גם היום, 81 שנים אחרי אהרן - באפרת, בהר ברכה, בירושלים ובתל אביב.

כולם וכולן - אריות ולביאות קטנים, שבחרו לחיות בתוך שירו הקטן־גדול של אהרן ליבושיצקי.

הנה השיר במלואו, בתקווה שייתן כוח ונחמה לכל ממשיכי הדרך, שבסופה "בִרְצוֹן הָאֵל יָבוֹאוּ כֻּלָּם אֶל הָעִיר":

שְׁכַב, הֵרָדֵם, בֵּן לִי יַקִּיר

שְׁמַע, אֲדַבֵּר שִׁיר;

בִּימֵי קֶדֶם בַּמֶּרְחַקִּים

הָיֹה הָיְתָה עִיר.

‏

אֲבוֹתֶיךָ הַקַּדְמוֹנִים

לְפָנִים גָּרוּ שָׁם;

אֲזַי חָיוּ חַיֵּי אֹשֶׁר,

אֲזַי הָיוּ עַם.

עַם שֶׁאַרְצוֹ תַּחַת רַגְלָיו

זָבַת חָלָב, דְּבַשׁ;

עַם, שֶׁלְּעִתִּים מְאֹד רְחוֹקוֹת

נִמְצָא בוֹ אִישׁ רָשׁ.

אַךְ הָאָבוֹת מֵרֹב טוֹבָה

עָזְבוּ תּוֹרַת אֵל;

וַעֲלֵי שֶׁמֶשׁ הַצְלָחָתָם

עָלוּ עָבֵי צֵל.

וּבְהִתְקַצֵּף אֵל עֲלֵיהֶם

גֵּרְשָׁם מִן הָעִיר...

שְׁכַב, הֵרָדֵם, בֵּן לִי יַקִּיר

שְׁמַע, אֲדַבֵּר שִׁיר:

בַּהֵיכָלִים הַנֶּהְדָּרִים

עַם הִתְיַשֵּׁב זָר;

וַאֲבוֹתֶיךָ נָדִים נָעִים,

נְתוּנִים בִּידֵי צַר.

הַרְבֵּה מְאוֹת שָׁנִים נָדִים

הֵם גַּם פֹּה גַּם שָׁם;

אַךְ הֵם מְקַוִּים, כִּי יוֹם יָבוֹא -

וְשָׁבוּ לִהְיוֹת עַם.

כִּי כֵן אוֹתָם אֵל הִבְטִיחַ

בְּיוֹם הָאַף הַלָּז,

כִּי יוֹם יָבוֹא וְשָׁבוּ כֻּלָּם

לִחְיוֹת עוֹד עַם עַז.

כִּי יוֹם יָבוֹא - וְקָם מִקִּרְבָּם

כַּאֲרִי נוֹהֵם אִישׁ,

שֶׁקּוֹל יִתֵּן - וְהִתְקַבָּצוּ

אֵלָיו כֻּלָּם חִישׁ;

אָז תִּשָּׁמַע שַׁאֲגַת אַרְיֵה:

"מִי לָעָם - אֵלַי!"

אָז יָרִיעוּ כֻּלָּם, כֻּלָּם:

"הַמָּשִׁיחַ חַי!"

אָז יָעוּפוּ חִישׁ כִּבְרָקִים

דֶּרֶךְ מֶרְחַב יָם

אֶל הָעִיר הַהִיא הַיָּפָה,

שֶׁגֹּרְשׁוּ מִשָּׁם;

וּבִרְצוֹן הָאֵל יָבוֹאוּ

כֻּלָּם אֶל הָעִיר...

עַתָּה שְׁכַב וִישַׁן, בֵּן יַקִּיר,

שְׁמַע אֲדַבֵּר שִׁיר...