חורף שחון, מפלס קורס, ופרויקט תקוע: כך הכנרת נעלמת

הכנרת נמצאת בסכנה ממשית. אחרי אחד החורפים השחונים ביותר שנמדדו כאן זה מאה שנה, מפלס האגם הלאומי ממשיך לרדת, החופים נחשפים, והמערכת האקולוגית כולה עלולה להידרדר לנקודת אל־חזור.

מומחים מזהירים מפני תרחישים קשים: פגיעה במערכת האקולוגית, התפשטות אצות רעילות, פגיעה בדגה ובציפורים, ירידה חדה באיכות המים ואובדן הדרגתי של אחד מנכסי הטבע והתרבות החשובים בישראל.

בעולם כבר ראינו אגמים שקרסו והתייבשו לחלוטין, וכעת הדאגה היא שהכנרת עלולה, אם לא ייעשה שינוי מהותי, להתחיל לצעוד באותו הכיוון, הכנרת נמצאת בסכנה.

דוגמה בולטת מהעולם היא אגם צ'אד באפריקה שהתמוטט, החקלאות סביבו קרסה, הדגה נעלמה ואבק רעיל השתלט על האזור.

בישראל חוששים שהכנרת עלולה לצעוד באותו נתיב אם לא ייעשה שינוי מהותי. הסכנה הזו הופכת מוחשית במיוחד לאחר השנה האחרונה והחורף הקשה שעבר על אזור הכנרת. רק כ־40 אחוזים מכמות המשקעים הממוצעת ירדו. מפלס המים עלה רק ב־15 סנטימטרים במקום ממוצע של מטר וחצי בשנה רגילה. בתחילת החורף כבר עברנו את הקו האדום התחתון.

בשטח רואים זאת היטב: האי הקטן שליד חוף מעגן שוב בולט מעל פני המים, עדות כואבת לאגם שהולך ומצטמצם. כל זה מתרחש בזמן שישראל עצמה כבר אינה תלויה כמעט במי הכנרת לשתייה.

מתקני ההתפלה לאורך חופי הים התיכון, הפכו את ישראל לאחת המדינות הבטוחות בעולם מבחינת אספקת מים.

אבל הכנרת לא איבדה את חשיבותה, להפך, היום היא מאגר החירום הלאומי. במקרה של מתקפות טילים על מתקני התפלה, מתקפות סייבר כמו שכבר התרחשו, או זיהום כבד במי הים, הכנרת היא קו הביטחון האחרון.

כדי לשמור עליה הוקם פרויקט תשתית לאומי אדיר היקף: המוביל הארצי ההופכי. השקעה של כמיליארד שקל שנועדה להזרים מים מותפלים מהים התיכון אל הכנרת. המערכת נחנכה ב־2022 ונועדה גם לשמר את המערכת האקולוגית וגם להבטיח עמידה בהתחייבויות בינלאומיות - בראשן אספקת המים לירדן. אלא שבפועל, הפרויקט כמעט ואינו פועל עד כה.

הסיבה פשוטה: אין מספיק עודפי מים ממפעלי ההתפלה כדי להזרים כמויות משמעותיות צפונה. בינתיים מוזרמות כמויות קטנות בלבד דרך נחל צלמון - כאלף קוב לשעה. ההשפעה על מפלס הכנרת כמעט אפסית - כחצי סנטימטר בחודש.

כדי לשנות את התמונה באמת צריך זרימה רחבה בהרבה, וזה תלוי בגשם. בלי חורפים גשומים, גם מערכת התפלה מתקדמת לא יכולה להחזיר את האגם לימים טובים יותר. הכנרת היא לא רק מאגר, היא נוף ילדות, מוקד תיירות, מקור פרנסה ואחד הסמלים הלאומיים העמוקים ביותר, אלא שהשינויים מורגשים כבר עכשיו.

המציאות היומיומית מורכבת: רציפים שצריך להאריך, סוכות מצילים שמוזזות שוב ושוב, פגיעה בחקלאות ובתיירות ועלויות שעולות. הכנרת היא הלב הפועם של האזור, ואם המדינה רואה בה נכס אסטרטגי, עליה גם להתייחס אליה כך. במקביל מזהירים חוקרים מפני תהליכים שקטים אך מסוכנים מתחת לפני המים.

התפשטות צמחייה חופית, פגיעה בבתי גידול ועלייה בדומיננטיות של ציאנובקטריה - מיקרואורגניזמים שעלולים לייצר רעלנים. אלה תרחישים שיכולים להפוך את האגם לפגיע יותר ולסכן את איכות המים.

ברשות המים מדגישים כי הפרויקט ההופכי הוא השקעה לטווח הארוך. גם אם כיום אין עודפי מים להזרים בהיקפים גדולים, הרחבת ההתפלה בעתיד אמורה לאפשר זאת. בנוסף, המערכת מחברת יישובים בצפון שתלויים עד היום במקורות מים מקומיים. המים נדרשים גם לחקלאות, שבשנה שעברה ספגה קיצוצים קשים.

התמונה רחבה ומורכבת. ישראל נהנית כיום מביטחון מים חסר תקדים, אך הכנרת משלמת מחיר. השאלה הגדולה היא האם נדע לשמור על האגם הלאומי לא רק כסמל, אלא גם כמציאות חיה ונושמת.

וכמו שכתבה רחל המשוררת, שראתה בכנרת בית ושירה: "הוי כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום". התקווה היא שהשורה הזו תישאר זיכרון פיוטי - ולא עובדה.