חשש לגזענות VS שיימינג לקטינות

אני בוגרת "חורב", מחזור ס"ט.

קיבלתי את סרטון ההכתרהכמה שעות לפני שהחלה הסערה התקשורתית. חוש ההומור שלי לא לוקה בחסר, ואני מכירה מצוין את הקונספט של סרטוני חודש אדר, ועדיין חשכו עיניי.

כשלמדתי בחורב, לפני עשור וחצי, כעסנו על צוות המורים וההנהלה שהם מצמצמים את החופש היצירתי והאישי שלנו מתוך חרדה תמידית ומוגזמת שנחצה את הגבול. זה בוודאי היה נכון בזמנו, ודווקא בגלל זה כעסתי כל כך כשראיתי את הסרטון שנעשה השנה.

איך אפשר לקחת את כל החירות והיצירתיות של לפני פורים, ואת כל הכישרון המצוי בשפע בין מסדרונות האולפנה, וליצור משהו כל כך נמוך, מביך ולא מודע לעצמו? איך תלמידות אולפנה, אחרי 12 שנות חינוך, מתייחסות לעדות המזרח כזרם פולקלוריסטי עליז וחביב במקרה הטוב, או וולגרי ומטופש במקרה הרע? ואיך, למען השם, נתנו לדבר כזה להסתובב ברשת?

ואז פרצה הסערה הציבורית. דליים של ביקורת ארסית וקטלנית נשפכו על ראשי הנערות, האולפנה והמגזר כולו, כאילו בגן העדן הרב־תרבותי, המכיל והסובלני שאנו חיים בו התגלה פתאום נחש.

יש קשר קלוש ביותר בין תוכן הסרטון לבין העליהום הציבורי ההיסטרי. ולא שאסור לכעוס. יש תלמידים פגועים ממגוון מוסדות החינוך הדתי שהסרטון הציף אצלם כאבים ותיקים, יחד עם הכאב על הגזענות שלא עברה מן העולם.

אלא שיחד איתם עלו על הגל הטרמפיסטים שקופצים על כל הזדמנות לחבוט בציונות הדתית ה"גזענית" - אגב, הכללה שלעולם אינה נעשית כשתלמידים מתיכון חילוני סורחים.

בלי ליפול לווטאבאוטיזם ובלי להסיר אחריות מהאולפנה, צריך להודות ביושר שהסערה שהגיעה עד לראש הממשלה(!) לא קמה בגין מורות שנהגו בגזענות כלפי תלמידות אתיופיות ולא בגינו של אף סרטון פוגעני, גזעני, שוביניסטי, מחפיץ, רדוד או בעייתי בכל תיכון שהוא. היא בוודאי לא קמה בגינו של אף סרטון רדוד, פוגעני וגזעני מבית היוצר של תוכניות הסאטירה, שדווקא זוכות לרייטינג משובח.

כנראה הרבה יותר קל לשפוך זעם קדוש על קטינות אנונימיות מאשר על "ארץ נהדרת", שהגזענות הדוחה שלה לא מונעת מהציבור להעניק לה רייטינג של מעל 20%.

ואחרי שכל זה נאמר צריך להזכיר: מדובר בסרט של נערות בתיכון, והמרחב החינוכי הוא בדיוק המרחב הנכון לטפל בו.

אין ספק שתלמידות האולפנה קיבלו שיעור מאלף בתקשורת וקורס מבוא לסוציולוגיה ישראלית, אבל אי אפשר לפטור את הפרשה באמירה שהעליהום מוגזם.

גסות וגזענות נשארים גסות וגזענות גם כשהם עדינים או לא מכוונים, ויש מקום להתבוננות ולמידה ממקום הטעות, ולהגברת הרגישות כלפי מי שבאמת חווה את המציאות אחרת ממני.

אני בטוחה שיש לבנות החוסן להתגבר על הסערה, להפריד עיקר מטפל ולצמוח מהסיפור הזה, וגם בטוחה שהצוות המגוון והמקצועי של חורב ימצה את התהליך החינוכי עד תום.