הכל בגלל הסכם הגז?

הכל בגלל מסמר קטן... אומרות מילות השיר האנגלי הידוע.

אבל האם אכן צודק ראש הממשלה בנימין נתניהו בהאשמה שהפנה כלפי ממשלת בנט־לפיד, שלפיה ההסלמה בגבול בצפון בשבועות האחרונים נעוצה בהסכם הגז עם לבנון שעליו חתמה הממשלה הקודמת באוקטובר האחרון? העובדות מלמדות אחרת, ובכל זאת התמונה הכוללת מורכבת הרבה יותר.

הסכם הגז לא היה הסכם כניעה, ולא היה בו ויתור על אינטרסים ישראליים חיוניים - ביטחוניים או כלכליים. כלל גורמי המקצוע תמכו בו, ויש להניח שבנסיבות פוליטיות אחרות, נתניהו עצמו היה נותן לו את ברכתו. אבל בה בעת, לא היה מדובר בהישג ישראלי חסר תקדים וגם לא במהלך שיש בו כדי להבטיח את השקט בגבול הצפון, שהרי זה הופר עד מהרה.

כמקובל במקומותינו, ההיבטים הנוחים פחות של ההסכם הוסתרו בידי דוברי הממשלה הקודמת. ראשית, העובדה שאיומי המלחמה של נסראללה הם שהובילו, ולכל הפחות זירזו את החתימה על ההסכם, דבר שהעניק לארגון רוח גבית וחיזק את ביטחונו העצמי.

ולבד מכך, ההסכם אפשר לישראל להתחיל ולהפיק גז משדה כריש, אבל הפקת גז מצידו הלבנוני של הגבול היא עניין ממושך ומורכב ויידרש זמן רב עד שהדולרים יתחילו לזרום לכיסיהם של הפוליטיקאים המושחתים בלבנון. מכאן שללבנון אין עדיין שדות גז משלה העלולים להיפגע במקרה של הסלמה, דבר שהיה יכול לרסן את חיזבאללה.

ואחרי כל זה, ההסלמה הנוכחית בגבול הצפון אינה קשורה להסכם הגז אלא להערכת מצב של נסראללה ולפיה ישראל עסוקה בבעיותיה מבית, ולכן תימנע מלהגיב על מתקפותיו.

אבל הדיון בהסכם הגז מפספס את העיקר, שהוא המחדל המתמשך של כל ממשלות ישראל למן קיץ 2006 - כל ראשי הממשלה וכל שרי הביטחון - שהניחו לחיזבאללה להתעצם ולהניח ידו על ארסנל של קרוב ל־200 אלף טילים.

מלחמת לבנון השנייה יצרה מאזן הרתעה ואימה למול חיזבאללה, שהותיר את גבול הצפון שקט לאורך שנים רבות. אבל לא רק חיזבאללה הורתע אלא גם ישראל, ולראיה - אפילו בסבב העימות האחרון, ובניגוד גמור לטענותיו של רה"מ נתניהו, נמנעה ישראל מלתקוף מטרות חיזבאללה על אדמת לבנון. וכך, בניגוד לסוריה שבה ישראל גמרה אומר לא להניח לאיראן להתבסס ולהציב בה מערכות נשק וטילים, הרי שבלבנון קרה ההפך הגמור.

אבל אחרי כל זה, יש הגזמה רבה באזהרות מפני מלחמה קרבה בגבול הצפון.

אמת, לחיזבאללה יש כוח הרס רב והוא יכול לגרום לישראל נזק כבד. נוסף על כך, אין לו גם מה להפסיד, שהרי לבנון היא כיום מדינה בחורבות. אבל גם לישראל כוח אש והרס העולה אלף מונים על זה של חיזבאללה, והיא יכולה, אם תרצה, לגרום ללבנון, ובעיקר לבני העדה השיעית, תומכיו של נסראללה, נזק בלתי הפיך.

משום כך נסראללה מתרברב ומאיים, אבל בפועל מחשב את צעדיו בזהירות. הוא מבקש לפגוע בישראל תוך ניצול החולשה שמפגינה ממשלתה, ובכך לחזק את מעמדו כאיש "ההתנגדות", אבל בה בעת הוא אינו רוצה בעימות כולל שעלול לעלות לו בחייו ובמחיר כבד לתומכיו.

אלא שנסראללה הוא מהמר באופיו, והוא גם משתחרר אט־אט מטראומת קיץ 2006. כל שנדרש הוא הימור מוטעה אחד שלו כדי שנמצא עצמנו על סיפו של עימות מחודש. מהצד השני, ראש הממשלה נתניהו התגלה לאורך שנות כהונתו כזהיר ומחושב, ולזכותו ייאמר כי למרות נאומיו הנחרצים, הוא נרתע תמיד מלהפעיל כוח ולהידרדר לעימות לא רצוי.

האם אפשר לשנות את המציאות בלבנון מן היסוד לאחר שלא עשינו זאת במשך שני העשורים האחרונים? - נראה שלא. אבל את כושר ההרתעה למול חיזבאללה אפשר, ואף הכרח, לשקם ולחזק.