הסכם הגז עם לבנון: לא נורמליזציה ולא כניעה משפילה

עוד לא יבש הדיו מעל מסמך ההבנות עם לבנון על סימון הגבול הימי. המסמך כמעט הוטבע בים של תשבוחות וביקורות קטלניות, שאין בינן לבין המציאות בשטח ולא כלום, למעט העובדה שמדובר במעט יותר משבועיים שנותרו עד לפתיחת הקלפיות.

המצדדים בהסכם הגדירו אותו כ"הסכם היסטורי", שסולל את הדרך לנרמול היחסים עם לבנון והוא, כמובן, איננו כזה. מנגד, האופוזיציה כינתה אותו הסכם של "כניעה משפילה" לחיזבאללה, שיגרע מיליארדים מרווחי ישראל העתידיים מהגז ויזרים אותם לידי ארגון הטרור, שינוצלו להתעצמות נגדנו. וגם זה, כמובן, רחוק מן האמת.

האמת, וכך מודים גם בלבנון, היא שמדובר בהסכם ראוי, שמעניק יתרונות לשני הצדדים. מי שטוען שבנסיבות הקיימות, אחרי יותר מעשר שנים של סכסוך מתמשך, ניתן היה להשיג הסכם טוב ממנו, פשוט זורה חול בעיניים. יתר על כן, לאיש אין ספק שההחלטה בישראל למקם את אסדת כריש במקום שמוקמה, וההיערכות לתחילת הקידוחים, הן שהעלו את נסראללה על עץ גבוה שממנו, גם אם היה רוצה, לא יכול היה לרדת.

ההסכם מנע מלחמה

תחילת השאיבה בכריש, בלי הסכם עם לבנון על הגבול, היתה מובילה בהכרח להתכתשות צבאית עם חיזבאללה. מסבב כזה, שאין שום ערובה שהיה מסתיים ב"כמה ימי קרב" וסביר שהיה מידרדר למלחמה, נסראללה היה יוצא מובס, אולי אפילו מחוסל. אבל המחיר, גם לישראל ובעיקר לעורף האזרחי, היה לא פשוט.

מי שהאזין שלשום לנאומו של מזכ"ל חיזבאללה - שבו סמך ידו על ההסכם שהושג, אבל לא התפאר מדי בניצחון ("אם נשיא לבנון אומר שהוא תומך בהסכם אז גם אני תומך") - יכול היה לדמיין את אנחת הרווחה שלו על כך שלא נאלץ לממש את איומיו.

כאמור, זה איננו הסכם היסטורי וגם לא צעד ראשון לנורמליזציה. הלבנונים מתעקשים לקרוא לו מסמך הבנות, מכריזים שלא ייפגשו עם הישראלים בנאקורה בחדר אחד, שיחתמו על עותק נפרד וימסרו אותו לאמריקנים כדי שיופקד באו"ם. הם גם מדגישים שקו המצופים, שישראל רצתה שיוכר כקו הגבול הקבוע, מופיע במסמך רק כקו ה"סטטוס קוו".

ועדיין, זהו הסכם טוב, שמהווה, כך נאמר בפירוש במסמך, "פתרון קבע לסכסוך הימי". הוא מעניק יציבות ביטחונית לישראל ויתרונות כלכליים ללבנון, בלי לגרוע משמעותית מרווחיה של ישראל. גם אין סיבה להניח שחיזבאללה יהיה הגורם הבלעדי שיגרוף את כספי התמלוגים מהגז.

ויש גם ערך מוסף להסכם, שאיננו נוגע ישירות לשתי המדינות החתומות: התיווך האמריקני, שהוכתר בהצלחה; הערבויות של וושינגטון לשני הצדדים, גם אם חסרות משמעות בפועל, מסמנות במידה מסוימת את חידוש הנוכחות של ארצות הברית במזרח התיכון, שנראה היה כי הופקר לחסדיו של פוטין.