הרפורמה בתקשורת נחוצה - אבל בעדינות

הרפורמה המשמעותית ביותר בתקשורת הישראליתיוצאת כעת לדרך.

בשנות ה־90 נכנסו לחיינו הכבלים והלוויין, ואז לא היתה אף רפורמה משמעותית. לכן, הכללים שלפיהם פועלים השחקנים היום אינם רלוונטיים - הם נכתבו לפני עידן האינטרנט וההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום השידורים, ולפנינטפליקס, אבל גם לפני ההבנה שישראל אמורה להיות מדינה מערבית, ליברלית ומתקדמת.

בימים של ויכוח קשה על אופייה של הדמוקרטיה הישראלית, ושל מאבק על יחסי הרשויות בישראל, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך נראית התקשורת שלנו.

לשאלה "איך אנחנו צורכים חדשות?" התשובה כיום היא "חייל מקריא לנו אותן ברדיו", או "פקיד נתן למישהו רישיון להקריא אותן בטלוויזיה". אלה לא צריכות להיות תשובות מקובלות. חופש העיתונות וחופש הביטוי בישראל מגיעים עם כוכבית, וטוב שהרפורמה של השר קרעי באה לשנות זאת.

היום, כמו לפני 30 ו־60 שנה, הטלוויזיה והרדיו של ישראל פועלים בסביבה מפא"יניקית. בישראל צריך רישיון ממשלתי מיוחד לשדר חדשות, יש מועצות (סובייטים) שמפקחות על תכנים, ומועצת הכבלים והלוויין ומועצת הרשות השנייה מעסיקות עשרות אנשים שבוחנים תכנים והתבטאויות, סופרים דקות פרסום ותוכן, מבצעים "בדיקות עובדות" ומפשפשים בדו"חות כספיים. לכל אלה אין מקום במדינה מתוקנת.

ביטול הצורך ברישיון חדשות והסרת הרגולציות המיותרות יאפשרו שוק תקשורת חופשי ומגוון יותר. כיום יש מעט מדי קולות ויותר מדי תכנים הפונים למכנה משותף נמוך. שחרור התקשורת מכבלי הרגולציה יובילו להוספת תחרות בריאה, מה שיועיל גם לשיח הדמוקרטי, גם לשיפור התכנים הבידוריים וגם לרווחת הצרכנים.

לפיכך, לא הופתעתי כששמעתי את גילדת העיתונאים זועקת שמדובר ב"מהלך שמטרתו לפגוע אנושות בחופש העיתונות, בחופש הביטוי ובחופש המחשבה".

אין ספק שבמדינה שבה חופש הביטוי שייך למעטים ולמחוברים, חופש ביטוי לכולם מאיים על ההגמוניה.

הרפורמה ברדיו חשובה לא פחות: ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה שהרדיו הארצי שלה נשלט בידי המדינה. שידורי הרדיו, שאינם אזוריים, נקבעים לפי פקידים, באופן שפוגע במגוון, בחופש הביטוי ובדמוקרטיה עצמה. הרפורמה החדשה תפתח את הרדיו לתחרות כמעט חופשית, ותאפשר לגורמים מסחריים וחופשיים משליטה ממשלתית לשדר תוכניות וחדשות. זהו צעד שמקרב אותנו למערב ומרחיק אותנו ממדינות כמו רוסיה וסין. גיוון הרדיו הוא חשוב לא פחות מהטלוויזיה, כיוון שמדובר בקהל שבוי בזמן הנהיגה.

לרפורמה יש גם צדדים פחות טובים: את חובת הפקות המקור ראוי היה לצמצם. תחת זאת, מנסים להחיל אותה גם על גופים נוספים. במהותו, חיוב גופי שידור לקנות תוכן הוא רנטה, או דמי חסות פוליטיים. אם התוכן טוב, גופי השידור שמחים לקנות אותו. העובדה שמחייבים גופים אלה לקנות תוכן מעידה על איכותו של התוכן.

עבור האזרחים, מדובר במס עקיף שמחייב אותם לשלם על תכנים שהם לא צורכים, רק משום שליוצרים של אותם התכנים יש כוח פוליטי. הניסיון להחיל חובות אלו על ספקי תוכן זרים עלול להרחיקם מישראל.

בעיה נוספת היא ההתערבות בהחלטות החסימה של הרשתות החברתיות. כאן כנראה אין תשובה נכונה אחת. חופש הביטוי בפלטפורמות הוא נושא שנוי במחלוקת: האם התוכן שייך לאזרחים או לפלטפורמות? ולמי יש אחריות על הנאמר בהן?

דעתי היא שחקיקה אגרסיבית מדי עלולה להביא דווקא לנסיגה בשיח ובחופש הביטוי.