העיוורון הדתי של השמאל

בבחירות האחרונות לא הטרחתי עצמי לקלפי. אם עד היום נתקפתי רגשות חרטה על האזרחות למופת שלא זכיתי להדגים - הרי לאחר צפייה במתרחש אפשר לקבוע כי חגיגת הדמוקרטיה המתקראת בשם "בחירות" היא כמעט חסרת משמעות.

לראשונה, הצד המנצח, זה שתמיד לעגו לו שאינו יודע לשלוט, לקח את המושכות לידיו וביקש לבצע בפשטות את הבטחת הבחירות הכי מרכזית, מפורטת ומשמעותית שלו.

אך מתברר שאי אפשר לממש תוכנית שקופה שהוצגה לציבור בלי לקבל את ברכתה של "מועצת החכמים" - דוקא המחנה שרגיל לבוז למי שהולך לפי צווים וקודים שנוסחו לפני שנים, לכאורה רק מפני שרבנים לא ביטלו אותם, בוחר לקדש כל משפט וכל פעולה של קומץ בעלי תפקידים, חלקם נושאי משרות לשעבר.

מועצת החכמים הכללית כופה את עצמה ואת ערכיה על ממשלה שנבחרה בהפגנת כוח מרשימה של 64 מנדטים.

הם דורשים "אמונת חכמים" - מושג ידוע מהעולם ההלכתי, שמשמעותו ציות מוחלט ללא עוררין וללא הרהורי כפירה, כי האמת המוחלטת והנכונה לשעתה נמצאת רק אצלם. תראו מי פנאטים ומחמירים!

היועמ"שית גלי בהרב־מיארה, שהניחה לממשלה הקודמת להעביר מינויים ומהלכים שנויים במחלוקת ללא התנגדות, התנגדה עכשיו ללוח הזמנים שהציב בפניה יריב לוין, וביקשה למתוח את הזמן עד שתואיל לגבש ייעוץ משפטי לסעיפי הרפורמה. במילים אחרות: למסמס את החקיקה ולא לתת לה להתבצע במושב החורף:

״היועמ״שית לא רק תוקעת מקלות בגלגלי הרפורמה - היא גם לא אפשרה לי להביא תזכיר חוק כדי להגיש אותה, שזה אבסורד מוחלט. אני נבחר לתפקיד שר המשפטים כדי להוביל דבר מסוים, ומחליטה היועמ״שית שזה לא נראה לה״, אמר שר המשפטים.

רבנים לפחות פועלים לפי שולחן ערוך הידוע וגלוי לכל, במערכה הנוכחית התחושה היא שאין כללי משחק - הרגשה שהתחזקה עם ליבוי השיח סביב נושא הוצאת רה"מ לנבצרות, באופן שאינו תואם את החוק. גם עמי אשד יישאר לעת עתה ממ"ז, כי בהרב־מיארה החליטה, בניגוד לרצון המפכ"ל והשר.

ומה עם ערכים? כשמנדלבליט אמר בפאתוס "מישהו ישלם בדם על הרפורמה" - הוא לא הותיר לישות אחרת מרחב קיום.

מטייסים שקוראים למרד, דרך אנשי אקדמיה ועסקים עם כיסים עמוקים, ועד לאהרן ברק - שהצהיר כי מוכן לעמוד מול כיתת יורים אם הרפורמה תעבור.

כלומר, נכון להקריב עצמו על קידוש ה' למען אמונתו.

המציאות משתקפת בדברי האלוף (מיל') גיורא איילנד, שאמר: "נגיד שהרפורמה נעצרת, האם הסכנה הוסרה? התשובה היא לא". ברור שלא.

הסכנה היא מעצם קיומו של צד שני שמעז לחשוב אחרת, ולא מבטל עצמו מול דעת התורה השמאלנית. הפעם, הצד העצמאי הוא זה שרגילים לומר עליו שהוא דוס פנאט, והצד שהולך בעיוורון אחר מנהיגיו הוא הליברלי המשוחרר. איך שגלגל רפורמיסטי מסתובב.