אפשר להבין את הכאב של אנשים שעושים המון ימי מילואים בשנה, ובשבת בא להם לרדת לאיזה מעיין עם האישה והבנות בלי לגלות שחבר הכנסת גפני הגביל אותו לרחצה נפרדת, כמו בהצעת החוק שהגיש עכשיו.
אני לא רק מבין אותם, אלא מזדהה איתם.
קל להבין גם את החשש מכך שבג"ץ של אחרי הרפורמה, לפחות כפי שיריב לוין הציג אותה בתחילת הדרך, לא יוכל להתערב בחוקים כאלה באותה קלות שבה הוא עושה זאת היום.
אזרחים רבים עושים אחד ועוד אחד - חוק גפני פלוס פסקת התגברות ברוב של 61 - ומרגישים שהם בדרך לאיראן, או לפחות לא למדינה שרבים מהמילואימניקים ירוצו להגן עליה בלי לשאול שאלות. אפשר להבין גם את זה.
רק דבר אחד אני לא מבין: מי יחזיר את השד לבקבוק? מי ידאג שלא כל אי־הסכמה בינינו בעתיד תהפוך להיות "קץ הדמוקרטיה"?
כשצה"ל מפסיק להיות טאבו, מעל לכל מחלוקת פוליטית, מה ימנע מאנשי ימין להפסיק לעשות מילואים בפעם הבאה כשמפלגה כמו ימינה תגנוב את קולות בוחריה ותחבור לגוש שמנגד? או כשראש ממשלה ירוץ לבחירות כנץ ביטחוני כמו רבין, זיכרונו לברכה, ותוך כדי הקדנציה יחליט שהוא הולך על הקו ההפוך לגמרי של הסכמי אוסלו? למה שגם זה לא ייחשב ל"קץ הדמוקרטיה"?
אנחנו רק לכאורה בדרך להיות איראן. קואליציה אפשר להחליף, וקואליציות בישראל מתחלפות כמו גרביים. העידן האומלל הזה - שבו השמאל התבצר בחרם הרל"בי מצד אחד ונתניהו מהצד האחר, לא עמד בדיבורו ולא העביר את השלטון לגנץ כפי שהתחייב - יחלוף מתישהו, והרוב הציוני במדינה, משמאל ומימין, יוכל להתאחד ולהקים ממשלה שבה לקצוות לא יהיה כזה כוח.
אבל כדי שנגיע לשם צריך להמשיך לשחק את המשחק גם כשמפסידים בו, בלי לשבור את הכלים.
שבירת הכלים היא תנועה של ייאוש. באיזשהו מקום היא מבטאת תחושה בשמאל שהדמוגרפיה נגדו. שהוא כבר לא יוכל להשפיע על צביון המדינה. זה לא נכון. הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים היא תנועת מטוטלת בין הסרבנות הפלשתינית המתמשכת לשלום, שמחזקת את הימין, ובין ההכרה במגבלות הכוח, שמחזקת את השמאל. פרס עלה לשלטון אחרי ההכרה במגבלות הכוח שהביאה ההסתבכות של מלחמת לבנון הראשונה. רבין עלה לשלטון אחרי ההכרה במגבלות הכוח שהביאו אירועי האינתיפאדה הראשונה. מאוד יכול להיות שהכהונה של איתמר בן גביר כשר לביטחון לאומי תביא בדיוק לאותה מסקנה ותחזק שוב את השמאל־מרכז.
השמאל, שמתחזק ברגעים האלה, הוא תמיד השמאל הממלכתי־ביטחוני. לכן גנץ וטרופר מסתמנים כבר היום כראשי האופוזיציה האמיתיים, שאליהם נשואות העיניים ושעליהם מוטלת האחריות לשרטט את גבולות המחאה.
הקול שמגנה את השימוש הפוליטי בצה"ל חייב להישמע מפיהם חזק וברור, מפני שהסיסמה "קץ הדמוקרטיה" היא חרב פיפיות חדה במיוחד.
צה"ל הוא אחרון הכלים שמצליח להכיל את השוני בינינו. לשבור אותו זה הדבר האחרון שיועיל לדמוקרטיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו