הטוב, הרע והמכוער בהסכם השכר עם ההסתדרות

"מי ייתן ותחיה בזמנים מעניינים" היא קללה סינית, המתגשמת בימים אלה בישראל. יש רק נושא אחד על סדר היום: הרפורמה המשפטית. כל דבר שיכול לשמש נבוט - אכן משמש נבוט: כל ערך, כל הסכמה, כל טאבו וכל דעה הם נשק. מסרבנות של מילואימניקים ועד לחסימות כבישים, הכל כשר במלחמה על הרפורמה.

מדהים שדווקא בתקופה הכי סוערת פוליטית הגיעו גופים לעומתיים כמו ההסתדרות והאוצרלהסכם שכר במגזר הציבורי, הסכם שיקיף כ־300 אלף עובדים ויבטיח שקט תעשייתי לשנים הקרובות. ההסכם הזה, גם אם אינו מושלם, בעת הזו מהווה נס, כנראה בזכות האישיות והפרגמטיות של סמוטריץ' ובר־דוד. הבה נבחן את הטוב, הרע והמכוער בהסכם:

הטוב: ההישג הראשון הוא העלאה מתונה בשכר במגזר הציבורי. שכר הוא ההוצאה הגדולה ביותר של הממשלה. 11% בממוצע נשמעים המון, אך מדובר בעלייה נומינלית עד 2027. כלומר, כזו שאינה מתחשבת באינפלציה. במונחים ריאליים, העלייה מתונה בהרבה. זהו הישג מרכזי של סמוטריץ', שהצליח לשמור היטב על הקופה הציבורית. נוסף על כך, יש תקדים חדש באופן חלוקת הכסף. אם בעבר ההסתדרות תמיד התעקשה על תוספת אחוזית, הפעם חצי מהתוספת יהיה שקלי. כלומר, עובדי מדינה בשכר נמוך יקבלו תוספת גבוהה יותר.

ההישג הטוב השני הוא מנגנון איזון מיוחד בגובה של כ־2.5 מיליארד שקלים. אמנם הכותרות בעיתונות הכלכלית כינו אותו "הסכם סודי", אך בפועל מדובר בסוג של מנגנון גישור או בוררות, שיאפשר לאוצר ולהסתדרות להגיע להבנות עתידיות ללא השבתות וללא הכנסת המשק לסחרור. כמו כן, המנגנון מקטין את כוחם של ועדים חזקים ויכול לפעול דווקא לטובת עובדים חלשים יותר.

ההישג השלישי והחשוב הוא השקט התעשייתי עד 2027. אמנם עלולים להיווצר חיכוכים עתידיים, אבל בגדול צפויה דממה מצד ההסתדרות לשנים הקרובות. זו בשורה חשובה מאוד למשק, בעיקר בזמן סוער כמו עכשיו.

ההישג הרביעי הוא הדגש על סיוע לעובדים החזקים פחות במגזר הציבורי, כמו תומכות חינוך וסייעות, שיאפשר למשוך עובדים נוספים ולהקל מצוקות במערכת החינוך.

הרע: הבעיה העיקרית בהסכם היא צמצום שעות העבודה והיעדר דרישות התייעלות. שעות העבודה של עובדי המגזר הציבורי צומצמו מ־43 ל־40 שעות, והמשמעות היא שהשירות לאזרח יצטמצם - מפחות עמדות קבלת קהל בעירייה ועד תורים ארוכים יותר לתשובות ברשויות המסים. הביורוקרטיה בישראל לא רק מסובכת מאוד, היא גם איטית להחריד. הנזק לכלכלה אינו רק בעלות הישירה של המגזר הציבורי המתנפח עקב צמצום השעות, אלא גם בעלות הזמן וחוסר הוודאות בקבלת שירות ממשלתי.

חבל שלא נדרש שיפור בשירות שאנחנו מקבלים מהמדינה.

בעיה נוספת היא נסיגה ממיסוי הפנסיות הגבוהות, שפנסיות תקציביות מהוות חלק ניכר מהן. אמנם מדובר בהטבה שמחוץ להסכם, אך עדיין מדובר באובדן של מאות מיליוני שקלים בשנה.

המכוער: מה שנעדר מההסכם. במדינת ישראל נדרשת רפורמה מעמיקה ביחסי העבודה. בישראל חברוּת בארגוני עובדים נעשית בכפייה וללא רוב, וחופש מהתאגדות כלל אינו קיים. חרב השביתה בשירותים חיוניים עדיין מונפת מעל צוואר המשק. בתי הדין לעבודה פוסקים באופן אקטיביסטי פעמים רבות בניגוד לחוק.

במגזר הציבורי אין מנגנוני בקרה אמיתיים ואין מנגנוני יעילות, הקידום והשכר נקבעים לפי ותק ו"דרגה", ולא על פי הישגים אישיים. התמריצים חלשים, ומצוינות היא עדיין מילה גסה. ההסתדרות חפה משקיפות ומתחרות ומחזיקה עדיין את העובדים כבני ערובה, ולהסדרות עדיין קיים כוח להתנגד לרפורמות ולשינויים מבניים. היעדר רפורמות עומק פוגע ביכולת שלנו לחיות ברווחה גדולה יותר ובתחרותיות שלנו מול העולם.