רקוויאם לנסיכי הליכוד

הידיעה על הצטרפותה של השרה לשעבר לימור לבנת לנואמים בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית של הממשלה, הוסיפה למאורע ממד קומי לא מבוטל. אם בפעם הראשונה שלבנת יצאה נגד מחנה הימין, שאליו השתייכה עד אז, הדבר עוד נשמע כביקורת עניינית, הרי מרוב הפעמים שהיא הודיעה פומבית "לא להצביע יותר לליכוד", המאמץ שלה להציג את עצמה כסמן אידיאולוגי ימני איבד כל קשר למציאות והפך לבדיחה עצובה. מה שנשאר זה בעיקר ניסיון פתטי להשתחל למהדורות על תקן של ליכודניקית לשעבר, כמו חבריה לתואר המפוקפק הזה - אהוד אולמרט, דן מרידור וציפי לבני.

בדיוק כמו אולמרט, מרידור ולבני, לבנת עושה קריירה - לפחות בתקשורת - מהיותה מחליפה צד. לולא היתה באה מן המחנה הלאומי ומדגימה היפוך אקרובטי של שינוי עמדות, לא היתה מוזמנת לאולפני השידור, ודעתה בשום נושא לא היתה מעניינת איש זולת קרובי משפחתה. אין זה מקרה, שלא שמענו ממנה שום טיעון מקורי נגד הרפורמה. היא רק חזרה על מלל הפחדות הכזב מפני "אובדן הדמוקרטיה" הממשמשת ובאה, בסגנון שהושמעו כשהיא היתה בכירה בליכוד וההאשמות הופנו כלפיה.

בדיוק כמו אולמרט, מרידור ולבני, לבנת עשתה את המעבר שמאלה בתזמון שאינו מקרי, אחרי שנפלטה מצמרת הליכוד ואיבדה כל סיכוי לעלות מעלה־מעלה במדרג הפוליטי של המחנה שבו גדלה. במילים אחרת, ה"התפכחות" הפוליטית שלה אינטרסנטית מראשיתה ועד סופה.

ולבסוף, בדיוק כמו אולמרט, מרידור ולבני, לבנת באהמקרב ה"נסיכים"- אותה קבוצה מצומצמת למדי של בנים ובנות למייסדי המחנה הרוויזיוניסטי, אנשי אצ"ל מסורים לרעיון ולדרך, שהעמידו דור שני שהתברר כמסור בעיקר לעצמו. אמנם לא כל ה"נסיכים" עברו צד משלמדו שבצד השני החמאה מרוחה טוב יותר (עוזי לנדאו ויוסי אחימאיר הם דוגמאות לאישים שלא מכרו את האמת, גם כאשר אפשרויות הקידום בתנועתם נחסמו בפניהם). אולם שיעורי הנטישה של ה"נסיכים" כה גבוהים, שלא ניתן להתעלם מן השאלה מדוע דווקא הם הרבו להתפתות לליטופי השמאל.

לשאלה הזאת כבר ניתנו תשובות משכנעות. אחדות מהן עסקו בהיבט הפסיכולוגי והסבירו שה"נסיכים" חיפשו קבלה בידי אליטות שמאל, כדי לפצות על תחושת הנרדפות של אבותיהם; אחרות התמקדו דווקא בחוסר יכולתם של האבות להנחיל לילדיהם מטען אידיאולוגי מוצק, שיחסן אותם מפני פיתויי הסביבה, ובהסתמכות הנאיבית על ההנחה שמי שגדל בבית רוויזיוניסטי פשוט יונק את האמונה בתורת ז'בוטינסקי עם חלב האם.

יהיו ההסברים טובים ככל שיהיו, אין מנוס מלקבוע שהסיבה לחוסר הנאמנות של רבים מה"נסיכים" נעוצה במהות התופעה עצמה: המצב שבו הקרבה המשפחתית לבדה סוללת את הדרך להתקדמות אינו בריא, וסופו להתפוצץ בפנים. נסיכים לא הסבו נחת לאבות עוד בימי התנ"ך (תשאלו את דוד על אבשלום), וכעבור 3,000 שנה המצב לא השתנה.

ממרחק הזמן, ברור שהייחוס המשפחתי - ולא כישורים - היו המרכיב המשמעותי בעליית מרבית ה"נסיכים" לצמרת הליכוד. שם המשפחה היה כרטיס הכניסה שלהם למסדרונות העשייה הציבורית. די היה בו כדי להשתבץ לרשימת המועמדים לכנסת בימים שהרשימה הורכבה על ידי הוועדה המסדרת, ואף לאחר שהשיטה עברה לבחירות במרכז הליכוד. ה"נסיכים" ידעו שהייחוס לאב מהאצ"ל מסדר את הקריירה במפלגת האם, כל עוד הם מדברים בהתאם לאידיאולוגיה, אז הם אמרו. אולמרט נשבע להתיישבות, מרידור העלה על נס את שלמות הארץ, לבני גינתה את אוסלו, ולבנת דיברה בעד רפורמה משפטית שתרסן את ביהמ"ש העליון. אך אלה היו דיבורי סרק: במבחן הרציני הראשון האגו של כל אחד מהם ניצח בנוקאאוט, והאידאולוגיה מבית אבא נמכרה תמורת נזיד מחיאות הכפיים של השמאל.