ניסיון העבר מלמד: הקנאות לא תיעצר כאן

לאחר נאום הנשיא יצחק הרצוג ונקודות הפשרה שהציג, ובעיקר הצעתו להרכב הוועדה למינוי שופטים, היה מקום לתקווה שנמצא הכיוון לפשרה.

אבל עכשיו ייתכן שהשמיים קדרו עלינו; ייתכן, מפני שרב הנסתר בחדרי־חדרים על הגלוי והנדון בשיח הפומבי.

מקור הדאגה אינו בהתגברות המחאה. היא עצמה מובנת, כשמביאים בחשבון את חששות המוחים, ויכולה להיחשב דרך פטריוטית לגיטימית של מתנגדי הרפורמה של לוין לאזֵּן את הפסדם בבחירות.

גם אם קבוצות של אזרחים כשלו בבחירות, נותרה בעינה זכותן להשפיע על המשטר הדמוקרטי. מקור הדאגה גם לאו דווקא בתופעות דוחות כמו השנאה המאיימת של הצובאים על המספרה בכיכר המדינה ופניו שטופות החיוך המטריד של יאיר ("עד הסוף") גולן במקום האירוע.

השאלה המדאיגה היא: מה כיוון המחאה? ככל שהדברים נראים עתה, היא מכוּונת לעימות חזיתי, ולא לשיפור עמדה במשא ומתן, כראוי לה. זו הערכה, שכן אין ידיעות בדוקות על רצינות המשא ומתן החשאי, ככל שהוא מתקיים. ההפוגה־למעשה בחקיקת הרפורמה, אחרי הקריאה הראשונה של תחילתה, חושפת את המלאכותיות וההטעיה שבוויכוח המִּקדמי אם המשא ומתן יתנהל תוך כדי החקיקה או רק עם הכרזה על עצירתה. זה נראה כמו תירוץ לא להתדיין או דרישה מופרכת שהקואליציה תרים דגל לבן לנוכח האיומים האובדניים של מתנגדיה והנזקים המצטברים לכולנו.

מבחינת הקואליציה, הדרישה שתוכרז עצירה רשמית בחקיקה, נוסף על העצירה בפועל הנוכחית, היא סחיטה באיומים. אימוצה פירושו ויתור על הכוח שהושג בדין בניצחון בבחירות.

אם המשא ומתן ייפתח בהכרזה כזאת, הקואליציה תהיה בעמדת נחיתות תחת האיומים האובדניים של הצד השני ותחושת התבוסה שתתפשט בקרב תומכיה. זה יהיה חלילה מיצג תיאטרלי המפגין היכן מצוי הכוח הפוליטי האמיתי.

לב המשבר כרגע הוא הניסיון של האופוזיציה וראשי מערכת המשפט לנטרל את תוצאות הבחירות ולהציב מולן איומים אובדניים ב־BDS עצמי, אלימות מתגברת ברחובות ולבסוף איום לפסול חוקי יסוד בבג"ץ.

גנץ ולפיד אינם נראים שחקנים עצמאיים בזירה. הם רוכבים על המחאה ואינם מסוגלים להנהיג אותה. ההנהגה האמיתית של מתנגדי הרפורמה מצויה במקום אחר, בבית המשפט העליון הנאבק על הכוח הריבוני שחטף לעצמו בהפיכת ברק בשנות ה־90. והדלפות שפרסמו עיתונאים מקורבי השופטים העליונים מרמזות שהקבוצה הזאת, בראשות השופטת אסתר חיות, נערכת לעימות חזיתי ולא לפשרה. שטח משוחרר לא יוחזר.

איומי הנבצרות על נתניהו, שאינם אלא ניסויי כלים בהפיכה משפטית, מטרימים ומכינים להפיכה עצמה. יש מקום לדאגה חמורה שפני חיות וחבריה אינם לפשרה, כתקוות כל אוהבי המדינה. לא רק הדלפות, רמזים או שמועות מבססים את ההערכה הפסימית הזאת, אלא ניסיון העבר.

קבוצת הכוח של שופטים ופרופסורים למשפטים, שחטפה לעצמה סמכויות ריבוניות, כבר הדפה בעבר בהפללה או בדחיינות ניסיונות של כמה שרי משפטים לתַחֵם את כוחה. אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי, זו היתה תגובתם. אסור להזיז את הגבינה.

כבר יש לנו ניסיון ארוך עם הקנאות חסרת המעצורים שלהם, ומותר להניח שרפורמת לוין אחד דינה, מבחינתם: פסילה בבג"ץ, ועד אז קרב התשה ברחובות ומשא ומתן מדומה על מסגרת המשא ומתן.

יש מקום לחשוש שהשופטים מתכננים "קרב אחרון", אם לצטט את המנון האינטרנציונל - שהם מתכננים למרוד בכנסת ולפסול חוק יסוד האוסר עליהם מפורשות לפסול חוקי יסוד.

זו תוכנית מופקרת, לא ראויה לשופטים בירושלים. יש בה עיוורון הגמוני שאינו מודע לעוצמה הניצבת מולו. הקואליציה יכולה למתן את הרפורמה ולשפרה, אבל אינה יכולה לבטל את עיקריה. אירועי השנים האחרונות פקחו את עיני תומכיה, והן לא ייסגרו שוב.