כן, להתפשר

על האופן שבו נפתחה שנת 2023 נשמע עוד שנים רבות. לראשונה מאז מחאת האוהלים, רבים מהחברה הישראלית החליטו לצאת לרחובות ולצעוק: לא עוד. חלקם מגוש הימין, חלקם מגוש השמאל, הקיצוניים שבהם מקבלים במה גם ברשתות החברתיות. שנת 2023 נפתחת בשאלה מהותית: כיצד ייראה עתידה של מדינת ישראל? לאן פנינו מועדות? יציאת ההמון אל הרחובות בכל מוצ"ש מוכיחה כי השאלה הזו מטרידה רבבות, ואני ביניהם.

אך בין קולות המחאה, חסר לי קול שאיתו אוכל להזדהות; קול מתון, שמייצג גם את גוש המרכז בחברה הישראלית; קול המזוהה עם המציאות ורואה אותה - מורכבת ודינמית; קול המשתמש בפוליטיקה כאמצעי, ולא מפצל ל"טובים" ול"רעים"; כזה שמגיע מפיהן של דמויות הבוחרות במתינות ובממלכתיות.

עד שהגיע המתווה. אז שמעתי לראשונה קול מאזן ומעורר הזדהות, שמבין שיש להגיע אל עמק השווה, שרואה כי ההתבצרות משני צידי המפה הפוליטית תוביל לפירוק העם.הצעת הפשרה של הנשיא הרצוגמוכיחה כי אפשר גם ללכת "בדרך האמצע", ולאחות את הקרע הנורא שנוצר בין האזרחים במדינה. כדי לקיים את הקו המנחה של הנשיא, ראשית יש לנרמל את השיח בנוגע לדרך האמצע, ולאפשר גם לכל הנמצא בין הקצוות הפוליטיים לקבל במה.

לצערי, כיום בעולמות המדיה, ובעיקר ברשתות החברתיות, אנו עדים לקולות הקיצוניים שמונעים מקולות האמצע להישמע. הפוליטיקאים של היום הבינו את השיטה: מי שיתבטא בצורה הקיצונית - יקבל במה רחבה יותר. בצורה הזו, עמדות הביניים נעלמות אט־אט מהרשתות החברתיות ומהמרחב הציבורי.

גם לאחר הצעת הנשיא, הדיון הפוליטי ממשיך להתנהל סביב אי־הסכמה והתרסה. שני הצדדים מתעקשים לא להתפשר או להיכנע. מבחינתם - זו מלחמה, אין כניעה עד הסוף המר. בדעה הזו תומכים הימין והשמאל, ואני שואלת: מדוע אין היכולת להתפשר ולקבל את הצעתו של הנשיא? למה צריך להתעקש עד הסוף? הרי אף אחד מאיתנו לא רוצה לשים סוף לפלא ששמו מדינת ישראל, שאיכשהו מחזיק כבר כמעט 75 שנה, פורח ומשגשג.

הקואליציה החדשה בחרה לצאת לדרך עם רצון לשנות סדרי עולם בישראל, ובעיני רבים - לסכן את הדמוקרטיה הישראלית. היא עושה זאת מתוך זכותה למשול ולהוביל רפורמות, ועל ציבור הבוחרים לקבל את החלטתה. ובכל זאת, האם יכול השלטון להתעלם מרצון העם? האם זו דמוקרטיה כשהציבור מעלה את חששותיו לכך שאנו פוגעים בחברה שלנו, ותוך כדי כך בדמוקרטיה?

אני מתקשה עם השיח הקיצוני שמתנהל בימים אלו. אי אפשר להמשיך בשיטת "הכל או כלום" הנהוגה כיום, בדומה למערכות בחירות קודמות שהתמקדו ב"רק לא ביבי" או ב"למה כן ביבי".

אנחנו חייבים, לטובת כל הצדדים, למצוא את האמצע - כמו שמנסים לעשות ההרצוגים, הגנצים והביטנים. הם זקוקים היום לתמיכתכם, ואני משוכנעת שלמרות הדומייה ששוררת, יש רוב שקט שמוכן לפשרה. כדברי זאב ז'בוטינסקי: "שקט הוא רפש". אל תחששו, תומכי הפשרה וההסכמה. למרות הביקורת והלעג. ישראל שווה את זה.