ג'יהאדיסט, לא פגוע נפש

התקשורת מיהרה לעדכןשהרוצח משכונת רמותהיה פגוע נפש. וואלה, יופי.

כמוזיקאי, זכיתי לעבוד שנים עם פגועי נפש. נתתי לסטודנטים שלי ברימון להיפגש איתם, להכיר אותם, להלחין את שיריהם ולהעלות בסוף התהליך מופע. אלה היו פגועי נפש אחרי אשפוז, רובם סכיזופרנים או בעלי הפרעה קשה אחרת. חלקם היו ערבים. איש מהם לא רצח אף אחד. פגועי הנפש האמיתיים הם קודם כל האויבים המרים של עצמם, לא של הסביבה.

הפרעת הנפש היחידה שמסוגלת לגרום לרצח מזעזע של שני ילדים קטנים, בני משפחה אחת, וגם לנרמל חלוקת ממתקים ברחובות כדי לחגוג רצח יהודים ולעודד את המפגע הבא - היא הפרעת נפש קולקטיבית, לא אישית. קוראים לה ג'יהאד.

הג'יהאד היה כאן לפני קום המדינה, ונמשך גם אחריו. הוא היה כאן לפני ה"כיבוש", ונמשך גם אחריו. הוא היה כאן לפני איתמר בן גביר וכינון "המשרד לביטחון לאומי", ויימשך גם אחריו.

כמו הפרעות נפש רבות אחרות, הג'יהאד הוא מחלה כרונית. אין לו מרפא, אבל יש בהחלט תרופה שמקילה אותו, ויש תנאים סביבתיים שמחמירים אותו. התרופה היא ריבונות ישראלית מלאה, או לפחות שליטה ביטחונית ישראלית ממערב לירדן. התנאים המחמירים הם ריבונות פלשתינית מלאה, או לפחות שליטה פלשתינית בבתי הספר, כפי שקורה במזרח ירושלים.

בהקשר הזה, הנה שקר שדווקא הימין נוהג לספר לעצמו: השקר הוא שמעולם לא היתה בירושלים ריבונות פלשתינית. זה לא נכון.

ביוני 1834, במהלך "מרד הפלאחים", הצליחו לזמן קצר חמולות פלשתיניות חמושות משכם ומחברון לגבור על צבאו של מוחמד עלי שליט מצרים, ששלט אז בעיר, ולהשתלט עליה. זו היתה שעתם היפה של הסבא־רבא של אנשי "גוב האריות".

השמועה עשתה לה כנפיים מהר. תורה של הריבונות הפלשתינית בארץ ישראל הגיע. מאמיני הג'יהאד חגגו את בוא הגאולה. ההתפרצות הקשה ביותר של הפרעת הנפש הקולקטיבית אירעה בצפת: שם, לצד מעשי הביזה והטבח, גם נאנסו נשים יהודיות על קרעי ספר תורה באחד מבתי הכנסת. לו היתה התקשורת הישראלית קיימת אז במתכונתה הנוכחית - היינו בוודאי נחשפים לפרטי הפרופיל הנפשי של כל אחד מהאנסים והרוצחים המוסתים האלה. לפחות זה נחסך אז מיהודי הארץ ההמומים.

החדשות הטובות, אם אפשר להתבטא כך בשבוע שבו נער בן 13 מספיד את שני אחיו הקטנים, הן שרבים מחבריי שהם אנשי שמאל כבר מבינים את זה. בשפתם, ההכרה בתרבות הג'יהאד הפלשתינית נשמעת כך: "נכון שכרגע אין פרטנר...". זו לא התפכחות מוחלטת, אבל זו בהחלט התחלה, ועל הרקע הזה בולטת במיוחד הטרגדיה שבקרע הנורא בינינו בשאלת הרפורמה המשפטית.

שיח מלחמת האחים מוכרח לרדת מהפרק. בתיאורי העדים של הפוגרום בצפת, לפני 189 שנים, נקראו הרובים שבידי הפורעים "מקלות שריפה". תיאור כלי הנשק השתנה, אבל לא המניעים, לא השיטה וגם לא המענה - קיר הברזל של ז'בוטינסקי. שום ויכוח בינינו לא מצדיק את סדיקת הקיר הזה.