לא דור האספרסו, דור המרי הדמוקרטי

המאבק הציבורי על ההפיכה השלטונית, שאותה מקדמים בבולמוס בנימין נתניהו, יריב לוין ושמחה רוטמן, מקבל ממדים התואמים את תיאורו של הנביא יואל: "דם ואש ותמרות עשן". לפי שעה - רק במילים.

מהשימוש במונח "הפיכה שלטונית" ברור כי אני נמנה עם מתנגדיה המובהקים, וכי ידי גם בהפצת הבדיחה כי לקראת אובדן הדמוקרטיה ראוי שהתיכוניסטים ילמדו הונגרית, פולנית וטורקית, כדי שישראל תימצא בחברה הבינלאומית המתאימה לה. הסבר בראשי פרקים:

1. המהלך החמור מכל של "ההפיכה השלטונית" הוא כוונתה להוסיף פוליטיקאים לוועדה למינוי שופטים. לפוליטיקאים יש שובל ארוך יותר של שחיתות מאשר לשופטים ולנציגי הציבור. בניגוד להסברי הממשלה, חברי הוועדה הם נבחרים לכל דבר. היא צריכה עוד עורך דין וגריעת עוד פוליטיקאי. ממש כפי שבוועדה הבוחרת את מנהל איכילוב יתווסף רופא, ולא נציג מפלגתי ממועצת העירייה. להפך, נכון להדיח את הפוליטיקאים (לבד משר המשפטים) ולהוסיף משפטנים מהמגזר האקדמי, הפרטי והציבורי.

2. שיטת הסניוריטי בבחירת נשיא בית המשפט העליון משחררת אותו מחיזור אחרי פוליטיקאים וממחויבות כלפיהם. זו קלאסיקה של אי־תלות במשפט העברי.

3. ניתן לנהל בדוחק משא ומתן על פסקת ההתגברות. יש היגיון בתביעה שהעליון לא יוכל לפסול חוק יסוד אלא בהרכב רחב. יש גם היגיון בכך שלפסילת חוק כזה יהיה נחוץ רוב מיוחס. במקביל, יש היגיון בתביעה שאם הכנסת מבקשת לבטל את ההכרעה השיפוטית, נחוץ גם בה רוב מיוחס במליאה - ולא רק 61, שבהם מורשע ושני נאשמים.

בכך דילגתי על הסעיפים בהפיכה השלטונית שלא עוסקים ישירות בבתי המשפט.

לצד תוכן ההפיכה, המשנה את פני המדינה לבלי הכר, עולה השאלה כיצד מתנהל הדיון. היעלה על הדעת ניתוח מציל חיים שלא יקדם לו דיון מעמיק של הרופאים המיומנים למחלה ולנגע?

ברור מדוע נתניהו ולוין לא נענים להצעת הנשיא יצחק הרצוג לעצור את הליך החקיקה, ולקיים דיונים במסגרת אחראית. לפי נתניהו, במשכן הנשיא ידובבו איש את רעהו ובכנסת תדהר רכבת החקיקה בעת ובעונה אחת, והכל כדי להספיק לחלצו ממשפטו הפלילי. לא בא בחשבון.

אך נראה שהפעם, אמצעי החישה הסמויים שמפעיל נתניהו במערכותיו אכזבו. הוא העריך באורח שגוי כי נושא כה רחוק מתחושת הפרט, כמעמד בית המשפט העליון, לא יעורר סערת רוחות. הוא האמין במה שנאמר על הישראלי המצוי של 2023, שכל עניינו הוא ברווחתו האישית, בכספו המתרבה בבורסה ובטיולו הבא לחו"ל.

כבר היינו במצב דומה בראשית שנות ה־60. הסופר ס. יזהר לעג לבני דורי כאילו כל ענייננו בהנאתנו. "דור האספרסו", הטיח בנו. ראו בנו יורדים מהארץ שבנתב"ג מתבקשים ש"האחרון יכבה את האור". אפשר שגם מצרים של גמאל עבד אל־נאצר התרשמה מתיאורים כאלה, פתחה במלחמה והוכתה שוק על ירך במלחמת ששת הימים.

ואכן, זה המחזה המרהיב הנגלה עתה לעיני האומה: הסטודנטים יצאו מהאינטרנט, ואנשי העסקים ממניין כספם, ולוחמי הסיירות שבו בתחושתם אל השנים הנפלאות שבהן נכונו לסכן הכל למען החזון, ובאו הרופאים, והמחנכים, והתיכוניסטים, ועורכי הדין, והמנכ"לים, והדתיים הלאומיים (בחלקם) - והוכיחו כי הוציאו דיבתם רעה. הם מילאו בהמוניהם את הרחובות ואת הכיכרות, ונשאו בסיטונות את דגלי הכחול־לבן (לעומת קומץ צבעי פלשתין), וב־2023 הם משדרים כמו ב־1967. במונחים הלשוניים של אז - לא, גם בנותינו ובנינו אינם "דור האספרסו".

אשר על כן, הקש כבר נמצא על גב הגמל. ביבי לא יכול לבנות על השקט המידמה לאדישות, שיופר בקרוב אם לא יניח לאור לספר את תהילת המרי הדמוקרטי.