מצבנו האזורי מצוין, תודה ששאלתם

כשאומרים לנו ש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", התגובה הטבעית היא אי־נחת ואף רתיעה.

אמירה כזו מחזירה אותנו 50 שנה אחורה, אל קיץ 1973 ואל סיסמת הבחירות של ממשלת "המערך", ששידרה יוהרה, התנשאות ואף ניתוק מן המציאות. כל אלו התנפצו לנו בפנים כשנשמעה צפירת האזעקה המבשרת על פרוץ מלחמה יום הכיפורים.

אבל צניעות, ענווה, ואף חשש מפני הבאות, כמתחייב מהניסיון ומזיכרון העבר, כמו גם מן הסביבה האסטרטגית שבה אנו חיים, אינם מצדיקים התקבעות בעמדות ובתפיסות עבר באופן המתעלם לחלוטין מן השינויים שהתחוללו במצבנו בעשורים האחרונים.

אכן, אחרי הקדמה שכזו לא נעים אמנם להודות... אבל האמת היא שמצבה האזורי והבינלאומי של ישראל הוא טוב ומעניק לה עמדת פתיחה מצוינת לקראת העתיד, ובעיקר את היכולת להחליט במו ידיה על גורלה ובוודאי שבסוגיות המפתח העומדות לפתחנו.

בזירה הבינלאומית אין כיום גורם המבקש לקרוא תיגר על ישראל או שביכולתו להכתיב לה את מהלכיה.ארה"ב מבקשת זה מכבר להתנתק מן המזרח התיכון, ולמעשה גם משאר בעיות העולם, ולהתמקד בבעיותיה מבית. המתיחות הגוברת עם סין במזרח הרחוק, ועתה גם המלחמה באוקראינה, מחייבות אותה לשוב ולעסוק בשאלות חוץ, אבל זה כמובן אינו כולל את המזרח התיכון שבו היא מהלכת על קצות האצבעות הן למול איראן אבל גם למול ההתפתחויות בסוגיה הפלשתינית.

לארה"ב אין, אפוא, רצון או כוח להכתיב לישראל מה עליה לעשות. באשר לרוסיה, הרי שבעקבות מעורבותה במלחמה בסוריה נטען כי היא עשויה לרשת את מקומה של ארה"ב כמעצמה מובילה באזורנו. אלא שרוסיה שקעה בבוץ האוקראיני שהוכיח לאו דווקא את עוצמתה אלא בעיקר את מגבלות כוחה. לכך יש השלכה כמובן על יכולתה לפעול - ללחוץ, לאיים או להרתיע - באזורנו שלנו. ולבסוף, אף סין שקועה עד צוואר במשבר הקורונה המתמשך.

אף באירופה מסתמן שינוי מפתיע ביחס לישראל. כדי להבין זאת, צריך רק להיזכר כיצד נהגה בנו אירופה לפני 30 או 40 שנה, עת היוותה סמן ימני בכל מסע של גינויים וביקורת נגד ישראל. אלא שאירופה מצויה כיום במצוקה. היא נתפסה לא מוכנה למול האתגר הרוסי וזקוקה לישראל לצורך קבלת טכנולוגיה צבאית ואספקת גז. מכאן דברי המתיקות הנשמעים מבכירים באירופה, ואף ההתייצבות הכמעט אוטומטית לצידה של ישראל בזירות הבינלאומיות. כך גם בכל האמור בחלקיו האחרים של העולם, החל בהודו, עבור לאפריקה וכלה בדרום אמריקה, המכירים במעמדנו ונכונים לגלות הבנה לעמדותינו.

במזרח התיכון עצמו דובר בשנים האחרונות רבות על מעמדן העולה של טורקיה ואיראן כמעצמות אזוריות הנבנות מחולשתו של העולם הערבי. אלא ששתי אלו מודעות כיום יותר מתמיד למגבלות כוחן. פניה של טורקיה הן לפיוס עם מדינות האזור שעימן התקוטטה בשנים האחרונות, ובראשן כמובן ישראל. אף איראן מרוסנת יותר בעקבות חיסול קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, שבלם באחת את מהלכיה להשגת הגמוניה אזורית. איראן אינה הולכת לשום מקום ותיוותר גורם חתרני ומאיים, אבל גם ניסיוננו שלנו מולה - למשל, בסוריה ובכל האמור בשאלת הגרעין, מעיד על זהירות ועל הכרה במגבלות הכוח. ואילו באשר למדינות ערב, הרי שאלו, כידוע, עומדות בתור לחמם ולפתח את הקשרים עם ישראל.

נותרו כמובן הפלשתינים, אבל זהו בדיוק העניין. סוגיה זו מצויה כל כולה לפתחה של ישראל ונתונה בידיה. ולכן, בכל הזהירות המתבקשת, אפשר לומר שלא רק שהשמיים לא נפלו עלינו, אלא שמצבנו טוב ומעניק לנו חופש פעולה שכמותו לא ידענו בעבר. עתה רק נותר לוודא שנשכיל לנצל מציאות מאירת פנים זו כדי לקדם את האינטרסים של ישראל ולקבע את מעמדה האזורי והבינלאומי.