תנאי הסף להידברות
במהלך השנים היו ניסיונות למתן את כוחו של בג"ץ, לאזן, להידבר - אבל זה מעולם לא עניין את בעלי הכוח • אז אולי עכשיו, כשאין ברירה, כדאי להתחיל להפנים שיש חלק גדול בעם שחושב אחרת
Your browser doesn’t support HTML5 audio
"בהפגנות הנוכחיות, ההתאחדות כגוף המייצג של 400 אלף סטודנטים וסטודנטיות במדינת ישראל לא תיקח צד ולא תיכנע ללחץ פוליטי".
כך הכריז השבוע יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, אלחנן פלהיימר. הוא הסביר שהסטודנטים אוחזים במגוון דעות פוליטיות וכי עליו לכבד את כולם, אבל מסר השוויון לא עזר לו.
המכתב שלו זכה לחיצי לעג מאנשי שמאל. הרי לא יעלה על הדעת שיש גוף שלא מתגייס למאבק ברפורמה המשפטית של לוין. הדרישה מההתאחדות לתפוס צד אחד, את הצד ה"נכון", היא בדיוק כמו הדרישה הבלתי מתפשרת מנשיא המדינה להתייצב לצד מתנגדי הממשלה והרפורמה, דרישה שהיא לא פחות ממופת של חוסר מודעות.
כן, יש כאן צד שני שתומך ברפורמה. הוא ניצח בבחירות משום שהוא הרוב. הנשיא חייב לתת גם לעמדות שלו מקום.
השיח הציבורי בישראל הגיע לרמות קשות של קיטוב ועוינות. מי שציפו, כמוני, שהקמתה של ממשלה חדשה בישראל תרגיע את השטח ותעניק לאזרחים ימים מנומנמים של שערוריות שגרתיות, התבדו.
הניצחון החד־משמעי של גוש נתניהו היה מכה קשה לאנשי מחנה השמאל־מרכז, והכוונה הכנה של הממשלה לממש את מדיניות הימין מדירה שינה מעיניהם.
אבל השמאל נופל שוב ושוב באותו בור. נכון שבכל צד יש מילים קשות, חסרות אחריות. אבל קריאה למרי אזרחי של מייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה, ד"ר אריק כרמון, וכינוי שר המשפטים "עבריין" על ידי השופט בדימוס אהרן ברק, הן אמירות שחוצות קו אדום. הן לא מבקשות למצוא פשרה אלא להחמיר את המצב, ובעיקר מתעלמות מהליקויים, מהכוחנות ומהעוולות שהולידו את הרפורמה במערכת המשפט.
במקום לעודד התלהמות צריך לעודד שיח, אבל זה מתחיל מהקשבה, מהאזנה עמוקה למקום שממנו מגיע הצד השני.
צד ימין צריך להבין שעבור צד שמאל הרפורמה של לוין היא מהפכה משטרית על אמת. בצד שעבורו מדינת ישראל היא יותר דמוקרטית מאשר יהודית, יש חשש אמיתי שהדמוקרטיה פשוט תיעלם. בג"ץ הוא מעוז של ערכי שמאל חילוניים. הוא שומר סף מפני מגמות שהשמאל חושש מהן. ומה יהיה כשבג"ץ ייחלש? מי יגן על מחנה השמאל ההולך וקטן?
מנגד, צד שמאל בכלל לא מבין מאין הרפורמה הזאת הגיעה. מבחינתו הכל היה בסדר עד עכשיו. הוא בכלל לא יודע שמאות אלפי אנשים הולכים עם חור בבטן מאז ההתנתקות. מאות אלפי אנשים שזוכרים איך בג"ץ לא הגן על אף זכות יסוד של העקורים מגוש קטיף, שהתגוררו שם בשליחות המדינה והיו שכפ"ץ של הדרום.
הם לא זוכרים איך בג"ץ לא הגן על עצורי ההפגנות הקטינים. הם שכחו שמערכת המשפט אתרגה ראש ממשלה ועצרה את החקירות נגדו, רק כי הוא עשה את "הצעד הנכון".
אנשי השמאל לא מבינים שיש מי שסובל יום־יום מביטול חוקי הרחקת המסתננים, וחי באימה בדרום תל אביב. הוא לא זוכר את שכונת נתיב האבות, שבה הוחרבו בתים על 40 ס"מ של חריגת בנייה משטח של אדמת מדינה, בלי רחמים ובלי פשרה.
השמאל שכח גם את חוקי הגיוס שבוטלו שוב ושוב, בלי להתחשב ברצון העם.
השמאל מעולם לא שם לב לכל אלה ולעוד הרבה עוולות אחרות. במהלך השנים היו ניסיונות למתן את כוחו של בג"ץ, לאזן, להידבר - אבל זה מעולם לא עניין את בעלי הכוח.
אז אולי עכשיו, כשאין ברירה, כדאי להתחיל להפנים שיש חלק גדול בעם שחושב אחרת. המונים שלא רואים את בג"ץ כמגן המיעוטים, אלא כמעוז שמאל. מוסד שהפך לפוסק האחרון בכל סוגיה, גם אם הכנסת החליטה אחרת, ותמיד באותו כיוון.
אפשר וכדאי לצאת להפגנות, זה צעד חשוב במדינה דמוקרטית. אבל זה לא הכל. זו רק ההתחלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו