בשביל אהרן ברק הצד השני לא קיים

שני ראיונות עמדו במוקד השבוע הזה, שבועהרפורמות המוצעות במערכת המשפט.

הראשון הוא כמובן הראיון שהעניק נשיא בית המשפט לשעבר, פרופ' אהרן ברק, לכלי תקשורת אחדים. הוא חזר בראיונות, פחות או יותר, על אותם הדברים. כמובן, הוא הודיע שהרפורמות שמקדם השר לוין מסוכנות (לא עתה אלא בעתיד), חזר על ההפחדה ולפיה אזרחי ישראל מאבדים את זכויות הפרט והמיעוט שלהם, דיבר על טנקים ותהה מדוע השר לא נועץ בו קודם לכן. רק על דבר אחד הוא לא דיבר: על אהרן ברק.

הנשיא ברק חזר על דפוס קבוע שמאפיין את הצד שחרד כעת מפני קץ הדמוקרטיה: הוא ניתח את המצב כאילו אין צד שני. ברגעים שבהם הוא טרח להתעמת עם צד שני, הוא התעמת עם צד שני דמיוני. הדפוס הזה חוזר על עצמו כמעט בכל מתקפה על דרישות הימין בתחום המשפט. ההתייחסות אל הצד השני, הצד המבקר, הזועק, היא או כאל עדר עבריינים המבקשים לפגוע במערכת המשפט כדי להציל את אדונם (נתניהו) מכתבי אישום (עוד לא הבנתי איך בדיוק זה אמור להתבצע), או כאל עדר שוטים שלא מבינים מה היא דמוקרטיה. למשל: הנשיא ברק, כמו אחרים שבו והביאו דוגמאות של פסיקות נגד החלטות כנסת והוכיחו את מיעוטן ואת ענייניותן – אבל רשימת הדוגמאות הזו לא רלוונטית. מספיקה פסיקה אחת, ובעצם לא צריך אפילו אותה. מספיקה הצהרת הכוונות של ביהמ"ש העליון כדי שכל מי שהדמוקרטיה יקרה לליבו יזדעק ויתקומם וידרוש את שינוי השיטה. אבל המזדעקים בימים אלה משמאל, ובכללם ראשי בתי הספר למשפטים באוניברסיטאות, דואגים שהקול הצלול הזה לא יישמע. אהרן ברק ישב שם כפרשן. הוא היה צריך לשבת שם כמי שבגינו כל המהומה הזו.

ביקורת הימין העקבית אינה נגד שופטי ביהמ"ש העליון ולא נגד מעמדו. היא נגד תפיסת האקטיביזם של השופט ברק, שאותה השליט בהיותו נשיא, והיא נותרה שלטת עד היום. הוויכוח הוא אך ורק ברק־לא ברק. נכון שתפיסתו הבסיסית של הימין מעניקה, כאידיאל, את הבכורה להכרעה דמוקרטית על פני החלטות בית המשפט, אבל ללא הדורסנות של האקטיביסטים בראשות ברק, שעיוותו את ההסכמה הלאומית והפכו את בית המשפט לסכנה לדמוקרטיה, לא היה איש מעלה בדעתו את הצורך בפסקת התגברות ובביטול הסבירות. ועל כן היה הראיון הזה חשוב מאין כמותו דווקא משום מה שלא היה בו. מתברר שהנשיא בכלל לא יודע שהוא בעצם הנשוא ובעצם גם הנושא של כל המסע.

אבל היה עוד ראיון. השופט בדימוס עודד מודריק רואיין, לפי עדותו, לחדשות 12 ואמר, באופן מפתיע, שהוא לא רואה ברפורמות לוין הפיכה שיפוטית או קץ הדמוקרטיה. הוא ביקר חלקים מההצעה, אך בגדול חי איתה בשלום. אתם ראיתם ראיון כזה? גם אני לא. לדברי מודריק, דבריו עוותו וחלק מהם מוסגר בטעות כדברי ביקורת על הרפורמות. וזה, זה כבר מתחיל להיות עצוב. כי שאלה שמפעמת בקרבי כבר הרבה זמן היא: איפה? איפה החושבים אחרת מתוך המערכת? איפה האנשים שאני יודע שאינם חלק משורת המקהלה? למה קולם לא נשמע? והתשובה: הוא נשמע. השאלה היא רק מה קורה לו בדרך אל הפאנל והמהדורה.