למי מגיע ליהנות מהקופה הציבורית?

כשההצבעה על תקציב המדינה מעבר לפינה, הדיון המחודש על חלוקת הכסף הציבורי מרתק מתמיד. הוא חושף את התת־מודע הקולקטיבי שלנו, וגורם לנו לדבר על יסודותינו כחברה וכמדינה. ההסכמים הקואליציוניים, המגמות התקציביות והצהרותיהם של השרים החדשים מתוארים על ידי התומכים כהבטחת יציבות הממשלה וכ"משילות",אך המתנגדים טוענים בתוקף שזהו "שוד הקופה הציבורית".

אפשר להגיד הרבה על הבריתות הקואליציוניות שנרקמו כאן בחודשים האחרונים, ועל האופן שבו החלטות כלכליות כבדות־משקל מתקבלות. אך עצם הדיון הטעון הזה חושף לא רק את מה שאנחנו חושבים על מדיניות כלכלית, אלא בעיקר את מה שאנחנו חושבים על החברה הישראלית. מי בעינינו בן־בית לגיטימי, ומיהו פרזיט. מיהו מוטב מובן מאליו של כספי המסים, ומי צריך להוכיח את עצמו. מי "זוכה לתמיכה ממשלתית", ומי "שודד את הקופה הציבורית". במילים אחרות, אנחנו חושפים את מי אנחנו תופסים כ"אנחנו", חלק מהקולקטיב, ומי ה"אחר" שלעולם לא יזכה לאותו המעמד.

זה אולי נשמע מופרך, אבל במדינות מפותחות רבות מקובל לחשוב שכל אזרח זכאי ליהנות משירותי המדינה באופן שוויוני, בלי תלות בשאלה עד כמה הוא רואה עצמו שותף באתוסים שלה. ואילו אנחנו, בלי לשים לב - ויודעים מה, אולי עם - חושפים רשימה לא־כתובה של קריטריונים שרק אם יעמוד בהם, יהפוך האזרח הישראלי לכזה הראוי למשוך מזומנים מקופת המדינה.

מי שלא שירת בצה"ל שלא ידבר איתנו בכלל, כי הצבא הוא עדיין כרטיס הכניסה הבלתי מעורער ללגיטימיות הישראלית. מי שלא משלם מסים, או שנמנע מעבודה מבחירה ולא מכורח, שיישב בצד. הקופה הציבורית שייכת למי שתורם לה כמה שיותר, לא למי שרואה בה מקור פרנסה. את מי שאינו חלק מהחזון היהודי־ציוני נבדוק בארבע עיניים, ואם מדובר במוסד תרבות - וואי־וואי־וואי.

הדעות, כמובן, חלוקות: יש הרואים במימון אברכים אסון לאומי, אך מוכנים להשלים עם מימון כבד של סטודנטים בתחומים אזוטריים שאינם רלוונטיים לשוק התעסוקה. יש הרואים בקצבאות ילדים איוולת, ובכיסוי חובות תיאטרון הבימה בזבוז מחריד של כספי ציבור.

השאלות האלו קורעות אותנו מבפנים. הן מכרסמות בסולידריות שלנו, בתחושת האחווה וברעיון שותפות הגורל. הכעס - שהוא לא פעם מוצדק, שיהיה ברור - פורם את המרקם החברתי העדין שנוצר פה ב־75 שנות קיום, וצובר ריביות מסוכנות של טינה ותסכול.

בהנחה הריאלית שלא נצליח לשנות אף קבוצה חברתית מן הקצה אל הקצה, הפתרון כנראה טמון במקום אחר: צמצום דרסטי של תקציב המדינה וקיצוץ רוחבי במסים. זה רעיון שכמובן צריך להעמיק בו הרבה מעבר לרוחב היריעה המתאפשר כאן, אך העיקרון הבסיסי הוא שכל אזרח ישמור את רוב כספו אצלו, ויחליט איך ועל מה להוציא אותו. פוליטיקאים לא ינצלו את מעמדם כדי להשיג לבוחריהם הטבות כספיות מפליגות, ואף אחד לא ירגיש שה"אחר" שודד את הקופה המשותפת. ההיגיון אומר שזהו הצעד ההכרחי להצלחת העתיד הישראלי המשותף.