חוזרים לאותה ההחמצה

דיון רדיופוני שקיימתי השבוע נקלע פתאום למקום מוזר, שגרם לי לחשוב מחשבות נוגות מאוד. זה התחיל בכלל בשיחתהספד על הרב דרוקמן זצ"ל. אני דיברתי על סגולותיו האישיות, ועמיתי שלום ירושלמי שיתף זיכרון ישן שלו, על עימות מעל לבימת הכנסת בין הרב המנוח לבין משה דיין ז"ל, סביב סוגיית הסכם השלום עם מצרים והשלכותיה על הסכסוך הישראלי־פלשתיני.

דיין העלה מעל לדוכן שאלות הנוגעות למעמדם של הפלשתינים במקרה של החלת ריבונות, הרב דרוקמן התווכח איתו ופרש את משנתו בעניין, וכן הלאה. את דבריו סיכם ירושלמי בהכרזה על כך שדרכו של הרב דרוקמן ניצחה, ושההתנחלויות הן עובדה מוגמרת וכו', ואני, שכלל לא רציתי להיכנס לנושא, לא הצלחתי להתאפק ותהיתי אם העובדה שב־2022 מעמדם החוקתי והריבוני של יהודה ושומרון הוא כפי שהוא - לא מערערת במעט את הניצחון הזה. ואז פתאום מצאנו את עצמנו מדברים על סיפוח ועל החלת ריבונות ועל שתי מדינות ועל דו־לאומית, והושמעו שמות כמו חנן פורת, וגם המילה "התנתקות" הוזכרה, ובילטראלי ומדריד ונאום הרצליה וטראמפ.

ופתאום הכל הפך לדיון רחוק ולא אקטואלי. כאילו אנחנו מדברים על מקום אחר, ומה לכל זה ולליין־אפ שהכנו, שכולל התייחסות כבדת משקל לנושאים החשובים באמת, כמו הציוץ של יאיר נתניהו וההסתייגות של אביו, כמו הסעיף ההוא שהתגלה וכמו זה שבצבץ.

מובן שמהר מאוד חזרנו לעניינים שלשמם התכנסנו, כדי שלא נאבד מאזינים חס וחלילה, ואני נתקפתי געגוע עז לימים רחוקים שבהם אפשר היה לקיים דיון מעשי בשאלות בסיסיות כגון אלה. גם אני, ובוודאי עמיתי הבוגר ממני, צמחנו בתקשורת שהעיסוק בשאלות "הגדולות" היה רוב עיסוקה. וכיום? כיום, גם כשדיון כזה מתקיים - הוא מתקיים רק באופן עקיף. כלומר, כדי ללמוד דרכו על עמדות ובאמצעותן על שיוך פוליטי.

אין כיום שום חדר שבו מונחת על השולחן השאלה מה עתידה של התנחלות מבודדת בהסדר עתידי, ומה יהיה מצבם המשפטי של פלשתינים בשטח מסופח. אולי בחדרו של הרב דרוקמן, בעת ביקור של בצלאל סמוטריץ' (גם אז כנראה דיברו יותר על בן גביר מאשר על אבו מאזן).

אז מה באמת הסיבה? נכון שסוגיות פנים וצביון החברה דוחקות הצידה שאלות ביטחוניות מעיקות שלמי יש כוח אליהן, אבל זה ממש לא רק זה. ממש לא. העיסוק הרציני בשאלות האסטרטגיות לא נדחק הצידה מהסיבות הנכונות ופינה את מקומו לסדר יום אחר. הוא פשוט גז ונעלם, כי היו לנו דברים חשובים יותר לעסוק בהם בשנים האחרונות - לא כולל הקורונה.

עסקנו בחמגשיות ובגלידות, בהקלטות וביינות, ואפילו בכביסה בתוך מקפיא. אני כלל לא נכנס עכשיו לתוכן הדברים, רק מנסה להתעורר מחלום הביעותים שעבר על המדינה הזו בחמש שנות רל"ב, והסתיים באותו ראש ממשלה ופחות או יותר באותה קואליציה. העידן הזה, לולא החרם, היה יכול להיות גן עדן של התפתחות ושל עיסוק אמיתי בסוגיות אמיתיות - לאומיות, מדיניות, מה שתרצו. במקום זה, קמנו בכל בוקר לעוד יום ששלושה רבעים ממנו מוקדשים לתגובות נזעמות לדברים שנאמרו אתמול, להפגנות ולמהומות.

ומעבר לגעגוע הרומנטי ולניתוח המריר, השאלה הגדולה היא: מה יהיה עכשיו? לאן כל זה הולך עכשיו? בעוד רגע תישוך סערת הסעיפים המיותרים האלה בהסכמים הקואליציוניים (אף אחד מהם לא ייושם) ותושבע ממשלה מסובכת מעט, מפוצלת משרדים, שלא מקובלת על רבים וטובים. הבחירה תהיה בידי מתנגדיה אם לבלוע אותה, לבקר אותה עניינית ולאפשר לה לעבוד או להמשיך בגישה הקודמת, או להטריף את ראש כולנו ולכפות עליה סדר יום שעסוק באגרופנות ומחמיץ החמצה אחרי החמצה.