למה צריך פיקוח דמוקרטי על המשטרה והפרקליטות?

אי־הבנה חוקתית יסודית מופגנתבביקורת של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, על החוק המסדיר את כפיפות המשטרה למדיניות הממשלה באמצעות נציגה, השר לביטחון לאומי. המשטרה חייבת להיות כפופה לממשלה.

צה"ל, השב"כ, המוסד והמשטרה, הגופים העוסקים באלימות חוקית - הגנה בכוח הזרוע מפני אויבים חיצוניים או הגנה כלפי פנים - כפופים לממשלה הנבחרת. ב"מרד האלופים", מטכ"ל 48' התמרד נגד הכפפה זו והתפטר ערב פלישת צבאות ערב(!). המטכ"ל חזר בו מההתפטרות עם הזנב בין הרגליים, וכולנו נשכרים מאותו ניצחון של בן־גוריון. נקבע אז במסמרות: שר הביטחון הוא הממונה הישיר והבלעדי על הצבא מטעם הממשלה.

במעין־חזרה פתטית על אותו אירוע, חלק מהמפכ"לים בדימוס "התמרדו" עכשיו נגד הכפפת המשטרה. שתי המרידות קמו, מדעת או מבלי דעת, נגד עיקרון מכונן של הדמוקרטיה - מונופול על האלימות בידי נבחרי העם, ובדמוקרטיה פרלמנטרית - בידי הממשלה הנבחרת, באמצעות שרים שכפופים להחלטות הממשלה.

נכון, יש הבדלים בין משטרה לצבא. אחד מהחשובים שבהם הוא שלא רצוי ששר ינהל ישירות את חקירות המשטרה, את הפיקוח של הפרקליטות על חקירות המשטרה או את ההחלטות המעין־שיפוטיות אם להעמיד לדין. אבל האם איננו רוצים ששר מטעמנו יפקח על מדיניות החקירות של המשטרה? או ששר המשפטים יפקח על מדיניות התביעה?

המציאות הקשה שהתגלתה לעינינו במשטרה ובפרקליטות, ממחישה את ההכרח בפיקוח דמוקרטי על שני הגופים החשובים האלה באמצעות ממשלה נבחרת.תת־ניצב בדימוס ניר חשףבכנסת את הסחטנות של ניצב בדימוס יצחקי, את ה"מסמך" המפורסם שהונף מעל לראשי הפוליטיקאים כדי לשלוט בהם, כדרכו של הובר, ראש ה־FBI הנודע לשמצה. אבל קשה לבוא בטענות אל השר הממונה דאז, ארדן, שלא פעל לביעור הרע הזה ועוד אחרים שניר חשף. רק במידה מסוימת אפשר לבקרו, מפני שהשר הממונה הוגבל בסמכותו, בייחוד כש"מסמך יצחקי" הונף מעל לראשו אישית באמצעות הדלפה לתקשורת.

איילת שקד מספקת לנו דוגמה נוספת. ביקורת מוצדקת נמתחה עליה בגלל שתיקתה הפחדנית נוכח פרשת רות דוד. זו היתה פרשה כפולה: ראשית, מה שנראה לכאורה כפעולה של פרקליטת מחוז ת"א בשירות כנופיית סמים ורצח; ושנית, מה שנראה לכאורה כטיוח הפרשה בזמן כהונתו של פרקליט המדינה שי ניצן, ואף השמדה פיזית של תיק חקירתה, לרבות הראיות שנמצאו בו.

אבל יש גבול לטענות שאפשר להטיח בשקד. שר המשפטים הוגבל בסמכויותיו, כמו שראינו אחר כך בכהונתו הקצרה של אוחנה. שקד היתה חייבת להנחית את ידה על השולחן ולדרוש חקירה יסודית של הפרשות המחרידות האלה. אבל היא לא היתה מסוגלת, מפני ש"שומרי הסף" מוגנים, כידוע. מי שלא מוגן פה הוא האינטרס של הציבור.

מבקרי הרפורמות המתוכננות במערכות המשפט והאכיפה, ולא מעט "שומרי סף" יומרניים, לא מבינים את משמעותם של עקרון המונופול על האלימות ושל עקרון האיזונים והבלמים, שחייב לשרור בין שלוש הזרועות של השלטון - המבצעת, המחוקקת והשופטת - ובין הפקידות לבין הדרג הנבחר.

עקרון האיזונים והבלמים נועד, בעיקרו, למנוע רודנות או שחיתות של אחד או כמה מהחלקים האמורים של השלטון. הרשויות, הפקידים והפוליטיקאים יגבילו אלה את אלה. פרשת רות דוד ממחישה ששחיתות אינה רק נחלת הפוליטיקאים. פרשת יצחקי, פרשת פגסוס וכהונת ניצן ממחישות שרודנות יכולה לבוא משירות המדינה. המשטרה והפרקליטות - וגם בג"ץ, שלא נדון כאן - חרגו ממידתם הראויה. הפתרון אינו סירוסם, חלילה, אלא איזון כוחם, תיחומו ובלימתו באמצעות שאר חלקי השלטון. חוסר האיזון הנוכחי הוא־הוא מקור הסכנה לדמוקרטיה שלנו.