איזה נתניהו נפגוש? האסטרטג או הטקטיקן
הכישלון בניהול המשא ומתן הקואליציוני ומינוי אבי מעוז לעמוד בראש "הרשות לזהות לאומית ויהודית" - מדליק נורת אזהרה סביב השאלה איזה נתניהו יוביל את הממשלה הבאה • ולמה שהליכוד, מפלגת השלטון הסובלנית והמתונה, לא תאייש את המשרות הבכירות ותקבע את קווי היסוד?
Your browser doesn’t support HTML5 audio
צריך לומר את האמת:בפרשת אבי מעוזו"הרשות לזהות לאומית ויהודית" הצדק עם השמאל. מעוז הוא אחד חלקי 92 מסך חברי הכנסת המייצגים מפלגות ציוניות. אין שום סיבה שסיעת היחיד שלו תקבל את השליטה בכל מה שקשור לחינוך לזהות יהודית של הציבור הציוני העצום הזה.
אין גם שום סיבה שה"רשות לזהות לאומית ויהודית", שאמורה לטפל במשבר האמיתי שאכן קיים בחינוך הממלכתי בכל הקשור להיכרות עם היהדות, תהיה מנותקת ממשרד החינוך. היות שהמשבר הוא בחינוך הממלכתי (נסו לשאול בוגר ממוצע של החינוך הממלכתי למה דווקא ירושלים היא בירת ישראל ותיווכחו בו בעצמכם) ולא בחינוך הממלכתי־דתי, אין אפילו סיבה שמי שינהל רשות כזו יהיה אדם דתי. להפך, יש מספיק בוגרים חילונים של תוכניות כמו "רביבים", שהם עגלות מלאות כל טוב ושיכולים לקחת את האתגר המקצועי והערכי החשוב הזה על עצמם בלי להקים עליהם - בצדק - את כל העולם (ולכן כנראה גם ישיגו תוצאות טובות יותר מאלה שצפוי להגיע אליהן אבי מעוז).
פרט לכשל הערכי, הכישלון הזה בניהול המשא ומתן הקואליציוני מדליק נורת אזהרה סביב השאלה איזה נתניהו יוביל את הממשלה הבאה - האסטרטג או הטקטיקן? הימין בחר בו שוב בזכות הישגיו כאסטרטג ולמרות מחדליו כטקטיקן: נתניהו האסטרטג מצטיין בראיית התמונה הגדולה, אבל הוא עושה את זה לא פעם על חשבון הפרטים הקטנים. ואנחנו, מה לעשות, חיים בתוך הפרטים הקטנים. כך, למשל, נתניהו האסטרטג מקרב אותנו למדינות המפרץ ומצליח כלשונו "להפוך את הפירמידה" של הסכסוך הישראלי־ערבי, בזמן שנתניהו הטקטיקן מאבד דה־פקטו את השליטה בנגב ובגליל.
נתניהו האסטרטג הצליח בתנאים בינלאומיים קשים (משמאל היו שניבאו לנו "צונאמי מדיני") לסובב לאחור את הספינה של הסכמי אוסלו, שבוחריו רואים בהם איום ממשי על עתיד המדינה, בזמן שנתניהו הטקטיקן מאבד בפועל את השליטה בשטחי C בגלל היעדר טיפול בבנייה הפלשתינית הבלתי חוקית.
וכך, עוד לפני שקמה ממשלת ה"ימין על מלא" כבר משלם הימין מחיר אסטרטגי על הרשלנות הטקטית בניהול המשא ומתן הקואליציוני: בשנים האחרונות המפלגות שקמו משמאל לא קראו לעצמן בשם "מחנה השלום" אלא "המחנה הדמוקרטי" או "הממלכתי", מכיוון שכישלון המהלך של אוסלו דחק אותן לשתי אסטרטגיות חלופיות: אחת מהן - הרל"ב, התרסקה בבחירות האחרונות, וכבר נשמעים קולות בשמאל שמבינים שאי אפשר לבנות מחנה פוליטי על דרך החרם האישי.
את הדרך השנייה, המעודנת יותר, זו שמנכסת לעצמה את הממלכתיות והדמוקרטיה, היה הימין יכול לנטרל באמצעות הקמת ממשלה שמשקפת באמת את רצון הבוחרים כלומר שהליכוד, מפלגת השלטון הסובלנית והמתונה, תאייש את המשרות הבכירות ותקבע את קווי היסוד.
במקום זאת כולנו "זכינו" באיש שוליים שיבחש בזהות היהודית של ילדינו, והשמאל זכה במתנה של ממש - עילת קיום חדשה אחרי קריסת הקונספציות של פתרון שתי המדינות ושל הרל"ב. כך נראה כישלון טקטי שעלול להתברר כשגיאה אסטרטגית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו