הפעם הדמוקרטיה באמת בסכנה - מהשמאל

הדמוקרטיה, כפי שעולה מהכותרות ההיסטריות, אכן בסכנה. אבל הסכנה אינה, כמקובל לטעון ולחשוב בשמאל, משלטון הימין והדתיים "הפשיסטים", "החשוכים", "הפונדמנטליסטים". הפעם מדובר בסכנה אמיתית לדמוקרטיה, המגיעה מצידם של אלה שהפכו את האזהרה מפני ההידרדרות והסכנה לדמוקרטיה לסיסמתם הקבועה, אבל רק בכל פעם שהימין והדתיים מגיעים לשלטון. לאזהרות הללו התרגלנו במהלך השנים, אלא שבימים האחרונים הן הפכו למסוכנות יותר, לקריאות ההולכות על הגבול הדק שבין מחאות לגיטימיות לבין הסתה והמרדה.

תזכורת היסטורית קצרה לפני שנגיע להיסטריה העכשווית. להקת השמאל הוותיקה "הדמוקרטיה בסכנה/מידרדרת" מלווה אותנו שנים רבות, עוד בטרם הקמת המדינה. ההסתה נגד הרוויזיוניסטים ניכרה כבר בשנות ה־30. ז'בוטינסקי כונה ולדימיר היטלר, ואף תואר כדומה לו בגישתו. בשנות ה־50, כשמפלגת חרות בראשות מנחם בגין היתה בינונית ובלתי מאיימת, השמאל הדומיננטי לא חדל מלהזהיר מפני הסכנה הטמונה בימין "הפשיסטי". האזהרות מפני "הפשיזם" נמשכו גם לאחר שהליכוד, שהגיע לשלטון, לא נגע במינהל הציבורי של השלטון הקודם וביצע מדיניות של מסירת שטחים תמורת שלום, כולל פינוי יישובים.

נמאס כבר לחזור על כך, אבל העובדות הן שכבר עברו 45 שנים מאז המהפך, וממשלות הליכוד והדתיים כבר היו כאן, וכלום לא קרה. להפך, ברובם המכריע של התחומים התרחשו תהליכים הפוכים לחלוטין מהשיח המתלהם של השמאל, שהאזהרות ההיסטריות הפכו ללחם חוקו. שיח ההסתה נגד הימין והדתיים התנהל בניגוד גמור למציאות ההפוכה.

שיח "ההדתה" פרח בגלים חוזרים ונשנים, ובאקדמיה התפרסם מחקרו של פרופ' גיא בן־פורת "הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל", המצביע על מורכבות ההתפתחויות. צווחות "הדתה בחינוך" נשמעו שוב ושוב, כשבפועל התרחש תהליך חילון אדיר שבמסגרתו פחתו באופן דרמתי השעות המוקדשות ללימודי מורשת ויהדות. "הומופוביה" הם המשיכו לצעוק, והעדיפו לשכוח תחת איזה שלטון החלו לפרוח ולצעוד מצעדי הגאווה, כולל בערים ליכודניקיות מובהקות. "הדמוקרטיה בסכנה" נצעק שוב ושוב, בעוד מדדים בינלאומיים מצביעים לרוב על יציבות ועל שיפור של הדמוקרטיה בישראל.

לא היה צורך להידרש להיסטריה העונתית הזאת, אם לא היינו רואים את ההידרדרות שלה לכיוון המסוכן של דה־לגיטימציה של השלטון העומד לקום מפי הבכירים ביותר. "נעמוד איתן מול הרעמים והברקים", אומרת נשיאת העליון, כאילו לא מדובר בוויכוח פנים־דמוקרטי לגיטימי בסוגיית היחסים בין רשויות השלטון.

ואם אצלה, האמורה להבין מהי דמוקרטיה, עמדות של קרוב ל־2.4 מיליון מצביעים הן "ברקים ורעמים", ברור מדוע נציג בכיר אחר של האנטי־דמוקרטיה, רם בן ברק, שואל "אז מה אם היו בחירות? הרחוב הוא שקובע?". רמטכ"ל לשעבר, שזה עתה נכנס לפוליטיקה,מאיים בהוצאת מיליון איש לרחובות, אמירה שחוסה עדיין בתחום המחאה, אבל בעלת נופך ברור של דה־לגיטימציה לשלטון המיועד.

לראש הממשלה החליפי היסטוריה קצרה אך עשירה של אי־הבנה בסיסית בדמוקרטיה שבשמה הוא דובר. עתה הוסיף לרקורד מכתב רשמי, שבו קריאה "למנוע את ההרס הערכי של מערכת החינוך" והדגשה ש"אנחנו פה ונשמח לסייע" בהימנעות משיתוף פעולה עם הממשלה. אין פלא שהוא מכנה את ראשי הרשויות "שומרי סף", שהרי הוא מגיע מאותו בית מדרש אנטי־דמוקרטי שבו "שומרי סף" חיצוניים הם האחראים על הדמוקרטיה בכל פעם שהימין נמצא בשלטון. ראש העיר ללא הפסקה כבר קבע שנתניהו מוביל למדינת הלכה, ולכן אין לשתף פעולה עם השלטון החדש, ואם יצטרכו - "אין מנוס ממרי אזרחי". במאבק הזה שבין ימין דמוקרטי, שזכותו לממש את מדיניותו, לבין שמאל אנטי־דמוקרטי מסית, שחלקו נמצא על סף המרדה - אסור לימין למצמץ.