ההכרה בעוצמת השנאה שרוחשים לנו היא צעד אמיץ

השתתפתי ברב־שיח עם פרופ' פניה עוז, לציון 40 שנה לסרטו של מוטי קירשנבאום ז"ל "אל בורות המים". חלפו מאז שלושה חודשים.

בדיונים פוליטיים כאלה אתה בדרך כלל לא מופתע. הפרופסורית מהשמאל מדברת כמו פרופסורית מהשמאל, והאמן מימין (תאמינו או לא, יש דבר כזה...) - כמו אמן מימין.

ובכל זאת, אמירה אחת של פניה הפתיעה אותי מאוד. זה היה כשהיא אמרה: "אני מסכימה שכרגע אין פרטנר".

מאז שמעתי את האמירה הזו מעוד כמה חברים בשמאל, אבל מי שנתן את הביטוי המשמעותי ביותר לקול הזה השבוע הוא העיתונאי הוותיק רז שכניק.

שכניק, כעיתונאי ישראלי במונדיאל, הזדעזע מקיתונות השנאה שהופנו אליו על ידי אוהדים מכל רחבי המזרח התיכון, וכך הוא כותב:

"אני מודה: התפכחתי פה לראשונה. תמיד הייתי איש מרכז, ליברלי ופתוח, עם רצון לשלום מעל לכל. תמיד חשבתי שהבעיה היא בממשלות. בשליטים. גם בשלנו. אבל בקטאר נוכחתי לדעת עד כמה השנאה היא מנת חלקם של האנשים ברחוב. עד כמה הם מעוניינים למחוק אותנו מעל לאדמה. עד כמה כל מה שקשור לישראל מעורר בהם שנאה קשה.

"עכשיו, סליחה קטנה על הפאתוס. מוזמנים לא להמשיך לקרוא. אנחנו מסתכלים מקטאר על הוויכוחים בישראל, וזה נראה כרגע כל כך מטופש ומיותר. אם אנחנו בארץ לא נשכיל לאחד כוחות, להיות באמת עם אחד עד כמה שאפשר - וסליחה על הקלישאה הזו: ונמשיך לריב בכבישים, ולהתעמת בבחירות - אז מצבנו לא יהיה טוב מול עוצמות האיבה האלה.

"קחו את זה לאן שאתם רוצים מפה. זה מונדיאל נהדר, נכון, אבל נצא מפה בהרגשה רעה מאוד. מצד שני, איזה כיף יהיה לחזור למדינה שלנו. אין לנו ארץ אחרת".

אין מה לשמוח מהמסקנה המשתמעת גם כאן ש"אין פרטנר".

הידיעה שכנראה נגזר עלינו לחיות על חרבנו לא משמחת אף אחד.

הבשורה החיובית אצל שכניק היא הקריאה "לאחד כוחות", והיא חשובה שבעתיים על רקע גל הטרור שחווינו השבוע, וההערכה במערכת הביטחון שהוא צפוי להתגבר.

שכניק העיד על עצמו שהתלבט לפני שכתב את הדברים. ההכרה בעוצמת השנאה שרוחשים לנו אויבינו היא צעד אמיץ מבחינתו אל מול הפוליטיקלי קורקט של השמאל היום, אבל לא תמיד זה היה ככה.

הנה מה שאמר, למשל, אחד מענקי השמאל הישראלי - ברל כצנלסון, בעיצומו של גל טרור פלשתיני אחר, מאורעות תרצ"ו: "בשעה זו, חייבים אנו לא לחפש ניחומים קלים, ולא לאמר: שלום, שלום ואין שלום, כי אם לראות את חגורת הדמים, את ברית האיבה אשר הקיפה אותנו, לראות אותה בכל רשעותה, בכל סכנותיה, ואז אולי נמצא גם את הכוח לעמוד בפניה".

היום עומד בראש מחנה השמאל ראש הממשלה יאיר לפיד, שבשבוע מוכה הטרור הזה בחר למקד את נאומו דווקא במשפט נתניהו. דבריו האמיצים של רז שכניק ראויים למנהיגות אמיצה של המחנה שלו. בינתיים, לצערי, הם צפויים לצלול לתהום הנשייה של הפער שבין ברל כצנלסון ליאיר לפיד.