גם ילדים בגן מבינים: מה שהוגן, הוגן

שאלות על פסקת ההתגברות, מינוי שופטים, סמכויות יועמ"ש, פסילת חוקים - כולן בעצם אותה השאלה, והתשובה היא כמובן אחת ויחידה ומוחלטת וסופית ולא משתמעת לשתי פנים, אלא אם אתם במחנה הפוליטי הנגדי.

לא ניתן היום להתייחס לשאלות חוקתיות הנוגעות למבנה הדמוקרטיה מבלי להתייחס למשפט נתניהו, למצב החסה בשטחים ולמתווה הגז עם לבנון. עבור הימין, דיקטטורת בג"ץ היא ביטול הדמוקרטיה. עבור השמאל, סופה של דיקטטורת בג"ץ הוא קץ הדמוקרטיה.

השמאל שבוי בקונספציית המלך הפילוסוף, זקני השבט. היודעים להבחין בין טוב לרע לא טועים לעולם, ותפקידם להחליט על כל תחומי החיים והחברה של האזרחים. בעולם של ערכים מוחלטים ושפיטים, עולם של טוב ורע, הכרעה דמוקרטית היא אסון - כי היא עלולה להוביל לתוצאה הלא נכונה. הקונספציה שגויה, אבל הפחד הבסיסי מעריצות רוב שעלול לקבל החלטה רעה אינו בלתי מבוסס לחלוטין.

הימין שבוי בקונספציה של עממיות יעילה, שהחלטה שמתקבלת ברוב קולות או בקונצנזוס היא טובה. בעולם של ערכים משתנים, שלטון של מלכים, שופטים, פקידים ופילוסופים הוא עריצות. כאן הקונספציה, כפי שמוכיחה ההיסטוריה, אינה שגויה, אך לדמוקרטיה יש מחיר. אם, למשל, הריבית תיקבע על ידי ועדת הכספים של הכנסת ולא על ידי בנק ישראל, כפי שהציע גפני, אנחנו נידרדר להיות מדינת עולם שלישי בתוך כמה שנים.

שני הצדדים מחופרים בעמדותיהם, ומנסים לשנות את כללי המשחק תוך כדי משחק. באוגוסט, למשל, הציע ליברמן שלא ניתן יהיה להפיל ממשלה בכנסת בשנתיים הראשונות לכהונתה. כיום, כשנתניהו עומד לקבל את המפתחות, גוש השמאל היה קורא להצעה כזאת דיקטטורית. כשהיועמ"ש בתקופת נתניהו היה מערער על החלטות הממשלה, הוא היה נחשב שומר סף. בזמן ממשלת השינוי היועמ"שית היתה יועצת בלבד. בתקופת נתניהו מינויים פוליטיים היו אסון, בתקופת בנט ולפיד הם משילות. בהתאם לנסיבות, גם חוקי היסוד יכולים להיות ברזל יצוק או פלסטלינה - רואים את זה בהסכם עם לבנון, למשל.

אז איך פותרים את הפלונטר החוקתי כשלא רק הכללים משתנים בממשלה, אלא גם משמעותן של המילים המרכיבות את הכללים? אם אנחנו לא יכולים להסכים על מהי דמוקרטיה, איך נקבע עבורה כללים? התשובה היא שאם אנחנו לא יכולים להחליט על ערך - אנחנו צריכים ללכת לכיוון של ערך בסיסי יותר, ערך שאנחנו יכולים להסכים עליו. הערך הזה הוא הוגנות.

אם נסתכל על הוגנות כבסיס לצורת שלטון, ניאלץ להגיע לאותו מבנה שלטוני. פריזמת ההוגנות היא כה פשוטה, כך שילדים בגן יכולים להבינה. כשילדים טוענים שמצב מסוים לא הוגן, הם לא משתמשים במושגים כמו "פסקת התגברות" או "מידת הסבירות" או "דמוקרטיה מהותית".

אז מה בעצם דורש מבחן ההוגנות? הוגנות דורשת סימטריה. היא דורשת להציב את היריב שלך בעמדה שלך, ולבחון אם התוצאה הנובעת מכללי המשחק היא הוגנת. לדוגמה: בוויכוח על סמכויות בית המשפט העליון, השמאל צריך לשאול את עצמו אם היה דורש את אותן הסמכויות אם נשיא בית המשפט העליון היה אמיר אוחנה, וסמוטריץ' ובין גביר סגניו; האם לא היו דורשים אז פסקת התגברות? אם היועמ"שים והפרקליטים היו מחזיקים בדעות ימניות, ומונעים למשל רפורמות של צדק חברתי או הסכם שלום - האם לא היו דורשים את כפיית דעת הרוב בכנסת על אותם פקידים?

אם גורמים משפטיים לא יכולים להגן על ערכים של המחנה הנכון במצב של היפוך תפקידים, אין זה ראוי לתת להם את הכוח להגן על ערכים כלשהם. הסתכלות על המבנה החוקתי של המדינה דרך הפריזמה של ההוגנות, מביאה אותנו למסקנות הבאות: ריכוז כוח בידי יועצים, פקידים או בית המשפט - משחית; משקולת הנגד לריכוז כוח היא ביזור; והכוח המבוזר ביותר נמצא רק בידי הכנסת.