בשבוע העשירי להיריון הלכתי לבדיקה שגרתית אצל רופא הנשים. הרופא טייל עם המכשיר על הבטן ונע באי-נוחות. לאחר דקה שנדמתה כנצח אמר "משהו לא תקין", ובהמשך בישר - "אין לעובר דופק, את צריכה לעבור הפסקת היריון".

אם חשבתי שהגיהינום מתרחש באותו הרגע, לא ידעתי אילו שבועות מחכים לי.

כשאישה עוברת הפלה, בטח בהיריון שלו היא חיכתה הרבה זמן, הכאב הנפשי קשה מנשוא. בשנים האחרונות נשים החלו לדבר על הכאב והקושי, והחברה השכילה להבין כי מדובר באובדן לכל דבר ומצליחה להכיל אותו. סביב הקושי הפיזי, לעומת זאת, והתהליך שהנשים צריכות לעבור, עדיין קיימת שתיקה. 

תחכי חודש - ותיחשפי לזיהומים ולכאבים

כשפניתי לבית החולים כדי לבצע הפסקת היריון, הציגו לי שתי אפשרויות. האפשרות הראשונה היא נטילת כדורים שמכווצים את הרחם ופולטים את העובר. אם יש שארית של העובר ברחם, מתבצע הליך כירורגי בהרדמה בשם "היסטרוסקופיה", שבמסגרתו מכניסים מצלמה אל הרחם, מזהים היכן נמצאת השארית ומוציאים אותה. האפשרות השנייה היא גרידה - פעילות כירורגית בהרדמה מלאה, שבה מרחיבים את צוואר הרחם ומוציאים את העובר בשלמותו.

בבית החולים ציינו בפניי שאם אני בוחרת בגרידה - איאלץ להמתין חודש ימים לתור, תוך המלצה לבחור בכדורים כדי להימנע מהתערבות כירורגית. נוסף על כך, קראתי כי רופאים ממליצים לא להישאר במצב הנוכחי במשך זמן ממושך מחשש לזיהומים ברחם. אני בן אדם קונפורמי, אז הקשבתי לרופאים ובחרתי באפשרות הראשונה.

האחות צעקה על אחת מהמטופלות: "המצב שלך לא דחוף"

האחות במיון אמרה לי להגיע למחלקת הנשים ביום למחרת, בשעה שבע וחצי בבוקר. היא אמרה שאם אגיע לפני סבב הבוקר של הרופאים במחלקה, כנראה אוכל לעבור את ההליך במהירות ולהשתחרר הביתה.

לא כך היה.

במשך חמש שעות ישבתי במסדרון המחלקה והמתנתי. כשניסיתי לבדוק אם ניתן להאיץ את התהליך, נאמר לי שיש מקרים דחופים יותר משלי, שזו תקופת חגים לחוצה שבה יש מחסור בצוות הרפואי. אחת האחיות הגדילה לעשות וצעקה על מטופלת במצב זהה לשלי: "אבל המקרה שלך לא דחוף!".

נכון, לא היינו בסכנת חיים, אבל שתינו גילינו 24 שעות קודם לכן שהסתיימו חיים בתוכנו. זאת הייתה המתנה ארוכה, קשה נפשית, שבה אספנו את החלום שטווינו במוחנו ונאלצנו להרפות ממנו ולהשלים עם האובדן. דיברנו, צחקנו, בכינו ובעיקר תמכנו אחת בשנייה, בתוך מערכת שלא ראתה את המצב הנפשי שבו היינו שרויות.

אולי היה ניתן לקבל את היחס המחפיר - אם כל ההליך הרפואי, שלו המתנו ארוכות, לא היה מסתכם בישיבה מול אחות שרואה אותנו נוטלות את הכדורים. פעולה פשוטה שלא עולה על כמה דקות. 

לצערי הרב, הסיפור היה רחוק מלהסתיים.

עם קבלת הכדורים, האחות הסבירה לי כי אחוש כאבי מחזור (וסת). לאחר כשעה, כשראו שאני מגיבה טוב לכדורים, שוחררתי לביתי.

הכאבים שחוויתי בבית לא היו כאבי מחזור. אם אהיה חייבת לדמות אותם למשהו, זה יהיה לציר לידה ארוך בפתיחה מלאה שנמשך שעה ללא הפסקה. הרגשתי שאני לא יכולה לשאת זאת, שאני הולכת למות. לא הייתי מוכנה לכאבים האלה, אף אחד לא תיאר אותם כך.

שבוע לאחר מכן, בהגיעי לביקורת בבית החולים, נתקלתי בנשים נוספות שהמתינו לקבלת הכדורים. גם אותן לא הכינו לזה. ניסיתי להסביר להן בעדינות מה מצפה להן, תוך דגש שזו החוויה הפרטית שלי. הן הגיעו אליי כמה ימים לאחר מכן והודו לי שוב ושוב, אמרו שבזכותי הן הגיעו יותר בשלות לפרוצדורה.

נטילת הכדורים לא שיפרה את המצב - והוחלט על ניתוח בהרדמה מלאה

תהליך ההפלה שלי לא הסתיים עם קבלת מנה אחת של כדורים. בדיקת האולטרסאונד איתרה שארית ברחם, והתבקשתי לקבל מנה נוספת. גם לאחר המנה השנייה המצב לא השתנה, ונדרשתי לעבור הליך כירורגי. כאמור, היסטרוסקופיה.

להליך הכירורגי המתנתי חודש ימים בשל מחסור בתורים, תוך חשש לזיהומים ברחם. במשך רוב זמן ההמתנה סבלתי מדימומים ומכאבים מלווים בסחרחורות, עד שהתמוטטתי ונדרשתי להגיע שוב לבית החולים. חיי שגרה עד להליך הכירורגי היו בגדר חלום.

בדיעבד, אני מבינה שהייתי צריכה לטלפן לכל בתי החולים ברחבי הארץ וללכת למקום שבו יש תור פנוי, גם אם איאלץ לנסוע רחוק. אפשרות נוספת הייתה לגרד את הכסף הנדרש וללכת לרפואה הפרטית. לא השכלתי לעשות זאת בתוך מערבולת הכאב, ובדיעבד אני מבינה שזאת הייתה טעות.  

גיליתי שאין דופק בשבוע העשירי, אך נפרדתי מהעובר באופן סופי רק בשבוע ה-16. שישה שבועות שלמים של תהליך הפסקת היריון.

היו גם נקודות אור בתוך המערכת האטומה לכאב האנושי

נפרדתי מהעובר בתחושת כאב גדולה, ולא רק בגלל האובדן הקשה - אלא בגלל התהליך הרפואי הנלווה.

נכון, היו גם אחיות נפלאות בדרך. לא אשכח את אביטל שהמליצה לי להאזין לזמרת מסוימת, בטענה שהיא אולי תיתן לי כוחות בתהליך. לא אשכח את הרופא המנתח ששוחח עימי על המון שטויות, ובלבד שלא אחשוב על חומר ההרדמה שמחלחל לתוכי.

למרות האנשים הטובים שפגשתי בדרך - ככלל, הצוות הרפואי לא הציג בפניי את התמונה המלאה: סיכויי ההצלחה, הסיכונים, החשש מזיהומים והכאב הפיזי שילווה אותי בכל דרך שבה אבחר להיפרד מההיריון.

הצוות הרפואי לא הסתכל עליי, על המקרה הרפואי שלי ועל התנאים שלי, כמו גודל העובר, שק ההיריון, הפעם האחרונה שבה ילדתי - אלא נתן לי אמירה גנרית המתאימה לכל אישה שצריכה להפסיק את ההיריון בשבוע העשירי.

אני לא היחידה שעברה את זה, כמוני יש עוד רבות. אפשר להאשים את התקציב הרעוע שניתן לאחים ולאחיות, את המשמרות הקשות של הרופאים והרופאות, את העובדה שהמערך הרפואי לא התאושש ממשבר הקורונה. הכל נכון. אבל עדיין יש כאן כשל חמור. המקרה הזה הוכיח לי שוב - הרפואה הציבורית קורסת, אבל האם מישהו ייתן על כך את הדעת?