צלחת של קירוב לבבות

לכל אחד יש את הזיכרונות המשפחתיים שלו מהחג. אותי מחוזות הילדות לוקחים אל הישיבה המשותפת סביב הצלחת. בגונדר של שנות ה־80, כולנו יושבים סביב צלחת אחת גדולה, חולקים כל ארוחה. לא מתוך מחסור, אלא מתוך בחירה ואכפתיות. מאז, הצלחת מלווה אותי - גם כשעברנו לאדיס אבבה כשהייתי בת 10, לקראת העלייה ארצה; גם בימינו הראשונים בחיפה ובתקופת הקליטה המאתגרת; גם כשליד השולחן לא ישבה איתנו אמי ז"ל, שנפטרה בהיותי בת 16 בלבד; כיום, כשאני אמא לארבעה ילדים - הצלחת עוד כאן, עם כל מה שהיא מסמלת.

עבור מי שחיים בעידן שבו צריך פרויקטים מיוחדים שידרבנו אותנו לשבת לארוחה משפחתית משותפת נטולת מסכים, קשה להסביר את הקשר שנרקם סביב הצלחת, את המנהג העתיק הזה, שהוא אחד משורשיה של התרבות האתיופית. לכן אני מאמינה שאחת הדרכים הטובות ביותר עבור הישראלים להבין, להכיר ולהתקרב אל יוצאי אתיופיה, היא דרך הצלחת.

רבים מהישראלים כבר מכירים את האינג'רה, וראו שלל מתכונים אתיופיים על המסך בתחרויות הבישול השונות, שבהן האוכל האתיופי זוכה ליותר ויותר חשיפה, חשובה ומקרבת. אך אני מאמינה שההיכרות האמיתית עם התרבות שלנו תצמח מישיבה משותפת סביב השולחן, שתאפשר להבין לעומק את המנהג, מה שהוא מסמל עבורנו ואיך הוא מעצב את מי שאנחנו.

הדבר נכון לגבי כל עם ועדה, שמביאים עימם תרבות מגוונת: אם נכיר מקרוב וניתן מקום, נוכל להיות רגישים וסובלניים זה לזה. לתחושתי, דווקא בכל הקשור ליוצאי אתיופיה יש בכך חשיבות וצורך גדולים אף יותר, לאור המציאות שבה אנו חיים. למרות השנים שחלפו, עדיין אנו עדים לגילויים של גזענות ואפליה.

הדבר נכון גם בקרב הצעירים והצעירות של קהילתנו, שנולדו בארץ ושהם כבר דור שני ולעיתים אף שלישי ליוצאי אתיופיה. עבורם, כמי שנולדו וגדלו כחלק מהתרבות הישראלית תוך צמא ורצון עז להיות חלק, כמו כולם, הצלחת כבר אינה אותה הצלחת. לא, היא אינה זרה להם - אבל היא אחרת, ועימה גם כל מה שהיא מסמלת ומעצבת עבורם כאנשים.

מרחק השנים והבדלי התרבויות עשו את שלהם, והדורות המבוגרים של קהילתנו מוצאים את עצמם לא אחת מתקשים לגשר על הפערים שנוצרו עם הילדים והנכדים. הצעירים, מצידם, מוצאים עצמם בציר שבו מתנגשות שתי התרבויות - זו הישראלית, שהם כמהים להיות חלק ממנה גם אם עדיין מרגישים בה אחרים, וזו האתיופית, שכבר יותר רחוקה מהם, אבל שורשיה נטועים בהם בעוד חבלי הקליטה של הוריהם וסביהם עדיין אוחזים בהם, ונותנים את ביטויים ואותותיהם על חייהם. במציאות זו, עבור רבים מהצעירים שלנו, הצלחת והאוכל המיוחד שלנו שממלא אותה הפכו למקור של בושה.

חג הסיגד, שאותו אנו מציינים השבוע, הוא הזדמנות עבור כולנו - מבוגרי העדה, הדור הצעיר והחברה הישראלית כולה - להיפגש סביב הצלחת, להכיר ולאמץ מחדש בגאווה את שורשיה, ובו־בזמן להסתכל גם אל העולם החדש שנולד כאן בארץ מעבר לה.