המנצח הגדול בבחירות: מנסור עבאס

מנצחים לכאורה לא חסרים - מנתניהו שחזר לראשות הממשלה, דרך הישג השיא של הציונות הדתית, ועד לעלייה המרשימה של ש"ס. אך ההצלחה הגדולה, העומדת בזכות עצמה, היא של מנסור עבאס ומפלגתו רע"מ. התוצאות לא רק הצדיקו ותגמלו מהלך פוליטי חריג שעשה, אלא הפכו אותו לדמות הפוליטית החשובה במגזר הערבי בישראל, ולבעל השפעה ניכרת על המערכת הפוליטית.

במבט ראשון, ההישג אינו מרשים במיוחד: חמישה מנדטים, כ־195,000 קולות, כשלרשימה המשותפת של מפלגות חד"ש ותע"לכמעט 180,000 קולות ו־5 מנדטים, ולרשימת בל"ד שלא עברה את אחוז החסימה, כמעט 140,000 קולות השווים ל־3 מנדטים. כלומר, רע"מ לבדה קיבלה כ־40% מהקולות למפלגות ערביות, ו־60% התחלקו בין שלוש האחרות. אבל משמעות המספרים היא שרע"מ, בהפרש ניכר, היא המפלגה הערבית הגדולה, והיחידה שעוברת לבדה את אחוז החסימה.

הצלחה זו באה לאחר הצעד, השנוי במחלוקת במגזר, שנקט עבאס בשנת 2021, כשהכריז על נכונותו לשותפות קואליציונית עם המפלגות הציוניות, וניהל משא ומתן הן עם נתניהו והן עם מתנגדיו. סופו שעבאס חבר לקואליציית בנט־לפיד, מול התנגדות עזה במגזר ואפילו במפלגתו. המהלך היה עלול להסתיים בהתרסקות פוליטית גמורה ובדעיכה, אך ההפך התרחש. הבוחרים הערבים לא דחו את המהלך אלא תגמלו אותו בתוספת קולות משמעותית, שהעניקה לרע"מ את מעמד המפלגה הערבית הגדולה, ואת עבאס הכתירה בפועל למנהיג המגזר. זאת, משום שהתוצאות אינן רק תגמול על מהלך פוליטי מסוים, אלא שבירת וטו בן כ־40 שנה שהטילו המפלגות הערביות בישראל כלפי שיתוף פעולה ממשי עם המפלגות הציוניות.

זה לא היה המצב תמיד, שהרי ב־30 שנות המדינה הראשונות התקיימה שורת מפלגות ערביות השותפות למפלגת השלטון. עד 1981 יהודים בלבד היו חברים במפא"י ובעבודה, והתומכים מהמגזר הקימו מפלגות לוויין, שהצטרפו לקואליציה. ביניהן "רשימה דמוקרטית לערביי ישראל" (1951-1959), "קידמה ופיתוח" (1959-1973), ו"הרשימה הערבית המאוחדת לבדואים וכפריים" (1973-1981). מפלגות אלה זכו במרב קולות המגזר הערבי, כשהמפלגה הקומוניסטית עדיין היתה ברובה יהודית.

מצב הדברים השתנה לאחר 1977, כשממשלות הליכוד הפסיקו את הלחץ השלטוני על הגורמים הקיצוניים במגזר, ובמקביל מפלגת העבודה פנתה למשוך את קולות הערבים ישירות אליה. התוצאה היתה חיסול המפלגות הערביות המתונות, ועליית הגורמים הקיצוניים להנהגת המגזר.

לאחר יותר מ־40 שנות וטו, ברחוב הערבי רווחת התחושה שמדובר במבוי סתום. עבאס היה המנהיג הראשון שביטא זאת מפורשות, כשהצהיר שישראל היא מדינה יהודית. ההצהרה באה לפסול גישות מתלהמות של הקבוצות הרדיקליות בקרב הערבים, שלפיהן עימות חזיתי יביא את המדינה הציונית בהדרגה להתקפלות ואף להתחסלות. בראיית עבאס, מדובר בהזיה שאינה רק מנותקת מהמציאות, אלא מסכנת את ערביי ישראל בכניסה למערכה שאין ביכולתם לנצח בה. גיבוי עמדתו בידי הבוחרים, מאפשר לעבאס לדחוק את רגלי יריביו ולהוביל את מפלגתו להיות גרסה ערבית של ש"ס.

ד"ר אופיר העברי הוא המשנה לנשיא מכון הרצל בירושלים