זהו לא סוף הפלונטר הפוליטי, רק צומת במשבר

הרפורמות הדרושות במערכת המשפט קיבלו גיבוי בהכרעת הציבור • הקואליציה המתגבשת מוכרחה ליישם אותן ללא דיחוי וללא פשרות • יישומן הוא תנאי הכרחי להבראת הממלכתיות הישראלית

נתניהו נואם בפתח בית המשפט המחוזי עם בכירי הליכוד (ארכיון), צילום: אורן בן חקון

הניצחון הברור של גוש נתניהו בבחירות הוא צומת חשוב במשבר הפוליטי שלנו, אבל הוא אינו מסיים אותו.

הסתיימה, יש לקוות, אי־היציבות המסוכנת שהשתוללה פה מ־2019 בערך. תוקם ממשלה לגיטימית, שצמחה באופן טבעי וללא עוררין מתוצאות הבחירות, ולא ממשלה חוקית אך עקמומית, מנוגדת לרצון הבוחרים, כמו זו שהקימו נתניהו וגנץ בתוככי הקורונה וזו שהקימו בנט ולפיד.

אבל לא הסתיים המשבר המבני בפוליטיקה הממלכתית שלנו, משבר מבני שהיה מתחת לפני השטח והתפרץ מדי פעם, עד לסבב החריף הנוכחי. המשבר המבני בממלכתיות הישראלית לא ייפתר בעקבות תוצאות אלו או אחרות של מערכת בחירות.

הפוליטיקה הממלכתית שלנו היתה מייסודה פוליטיקה הסכמית. היא התבססה על העיקרון שהכוחות הפוליטיים העיקריים חותרים להסכמה רחבה, מבוססת על פשרות רחבות ומעשיות, ואינם מתגבשים לשני כוחות שנדרשת ביניהם הכרעה ברורה, כמו בארצות דוברות אנגלית. את זה עלינו לשנות, כלומר לעבור לפוליטיקה של הכרעה באמצעות הבראה של יחסי הרשויות ושינוי השיטה לבחירת הכנסת.

הגיעו להסכמה רחבה. בנימין נתניהו ובני גנץ בישיבת ממשלה (ארכיון), צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90 (צילום ארכיון)

הממלכתיות ההסכמית שלנו תפקדה ואפילו הניבה החלטות היסטוריות כמו העליות הגדולות, יציאה למלחמות, הסכמי שלום ורפורמות חברתיות־כלכליות חשובות, מפני שהיא סבבה סביב מפלגות שלטון ברורות: מפא"י, העבודה, הליכוד. נסיגתן וקשיים טבעיים בשיתוף פעולה ביניהן ערערו מאוד את היציבות הפוליטית בסבבים חוזרים של משבר.

"התרגיל המסריח" של פרס, שחיסל ב־1990 את ממשלות האחדות ליכוד־עבודה, היה ערעור בולט של הדפוס ההסכמי. ממשלת רבין סבלה מחוסר לגיטימציה עד כדי קניית ח"כים בימי אוסלו ב' ועד למשבר החמור של רצח רבין. הזירה המפלגתית פוצלה ללא תקנה עקב הבחירה הישירה לראשות הממשלה וירידה דרסטית בכוחן של "המפלגות הגדולות". מאז היא לא התאוששה. הליכוד, המנצח היום, הוא בגודל של המערך המובס של 1977. יש עתיד היא בגודל של סיעה בינונית, שותפה לקואליציה ולא מפלגת שלטון.

התוצאה היא היחלשות מתמשכת של הדמוקרטיה הייצוגית שלנו. אל תוך החלל הזה נכנסה "המהפכה החוקתית" של אהרן ברק, ושינתה מהותית את יחסי הכוחות בתוך הממלכתיות הישראלית בין הרשות השופטת המקצועית לבין נציגיו הנבחרים של הציבור בכנסת ובממשלה. התוצאה היתה פגיעה קשה בריבונות של הציבור באמצעות נציגיו.

נזקי כתבי האישום

התהליך המזיק הזה היה ביסוד הסבב החמור האחרון במשבר המשטרי. לא מעט מרכיבי "המהפכה המהוללת" של ברק השתתפו ביצירתו, ובעיקר פרקליטות ויועץ משפטי שיכורי כוח ומשטרה חסרת בלמים. הגשתם של כתבי האישום נגד נתניהו פגעה אנושות ביכולת של השיטה הפוליטית ההסכמית שלנו לייצר הסכמה ולייצב עליה ממשלה.

מה שקרה בבחירות האחרונות הוא שרוב הציבור הביע אי־אמון במערכת המשפט שלנו. כבר בתחילת ההאשמות נגד נתניהו ניכר אי־אמון כזה, הרי במצב רגיל גורל נתניהו היה כגורל אולמרט לפניו, והוא היה מסיים את מנהיגותו עם הגשת כתבי האישום. אבל מה שהתגלה במהלך משפטו חיזק עוד יותר את אי־האמון ואפשר את תוצאות הבחירות הנוכחיות.

זה הרקע לכך שהפעם ה"פתרון" למשבר לא יכול להיות חזרה לנתיב ההסכמי הרגיל במתכונת שנתניהו וגנץ ניסו ללכת בה במהלך הקורונה. המשבר הגיע לידי כך שנדרשת רפורמה מהותית במערכות המשפט ואכיפת החוק אצלנו על פי המתכונת שיריב לוין, בצלאל סמוטריץ' ואמיר אוחנה משרטטים כבר זמן רב. הרפורמות האלה קיבלו עכשיו גיבוי בהכרעת הציבור. זו חובתה הדמוקרטית הראשונית של הקואליציה המתגבשת עכשיו, ליישם אותן ללא דיחוי וללא פשרות. יישומן הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, להבראת הממלכתיות הישראלית. אחריהן יהיה עלינו להבטיח את היציגות, את ריבונות הציבור ואת היציבות באמצעות בחירות אזוריות־רוביות לכנסת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר