הסכם לבנון: הכשלים שקדמו

ההסכם עם לבנוןלא נחתם בחלל ריק. שתי מערכות צבאיות מצויות בראשם של חותמיו. האחת: מלחמת לבנון השנייה. השנייה: מלחמת רוסיה־אוקראינה הנוכחית.

מה משותף להן? בשתיהן היה למדינות שיזמו את המערכה כשל מודיעיני. לא כשל מודיעיני כמו ביום כיפור, על כוונות היריב ויכולותיו, אלא מה שאכנה "כשל מודיעיני עצמי": כשל בקריאת יכולותיהן הצבאיות שלהן.

לאולמרט ולפוטין היתה תפיסה עצמית מעוותת, של מעצמה צבאית שעומדת לשחוק עד דק בתוך ימים (במקרה הראשון) או שבועות (בשני) ארגון צבאי נחות. הם טעו. בסופו של דבר, שניהם התאכזבו ושחקו את דימוי צבאם למשך שנים. צה"ל גילה נחיתות מול חיזבאללה, וצבא רוסיה "אוכל אבק" מול האוקראינים.

בשני המקרים התברר כי הכספים העצומים שהצבאות "שתו" הלכו למקומות הלא נכונים - כנראה למשכורות, ולא לציוד ולאימונים - בעוד מוכנות הציוד במצב קטסטרופלי (ימ"חים, זוכרים?) ומסוגלות הגנרלים לנהל מלחמה של ממש (קרי, תמרון) מקרטעת.

קשה להאמין שממשלת ישראל של 2006 וזו של פוטין 2022 היו יוצאות למערכות לו היו מכירות לפני ולפנים את האיכות ואת המסוגלות של צבאותיהן.

בתקופתו של נתניהו (מה שהגיע לשיא בעידן כוכבי, שבו בחר להיות רמטכ"ל), הפך צה"ל לכזה שבינו לבין צבא מתמרן אין דבר וחצי דבר. בהובלת נתניהו הפך צה"ל לאחרון שיכול להרתיע - שלא לומר להכריע - את חיזבאללה. כל "מבצעי נתניהו" בעזה המחישו לחמאס ולחיזבאללה כי אין בכוונתו להעביר גדוד טנקים אחד מעבר לגבול. "עימותי נתניהו" היו ויהיו אוויריים וארטילריים בלבד, כאלו שמכילים טרור. מורשתו הצבאית של נתניהו היא כי הנהגת חיזבאללה תמשיך לשכון לבטח ברובע הדאחייה שבביירות, וזו של חמאס במטרו שבעזה. ממטרי טילים לעבר שטחים ריקים נועדו בעיקר לעיצוב תודעת הישראלים המתקבצים תחת כיפות ברזל.

כעת נתניהו מלין על הסכם עלוב. ניקח לרגע את ביקורתו כאקסיומה, ונתקדם: נניח שגם לפיד־בנט־גנץ וממשלתם היו שמחים לחתום על הסכם שהיה מוציא את ישראל "גברית" וצודקת יותר - הרי אין להם ספק שמה שנתניהו רואה רואים גם בוחריהם. מה הם יודעים שאנו לא יודעים? ככל הנראה שלסיבוב הבא מול חיזבאללה - ישראל לא ערוכה. שמה שלא עשו בנט־לפיד בכהונתם הקצרצרה, עשה נתניהו 12 שנים קודם. יש כאן צבא שפשוט נשללה ממנו היכולת להכריע ולהרתיע את חמאס־חיזבאללה.

כדי שלהסכמים הבינלאומיים הבאים ישראל תוכל לבוא מעמדה טובה יותר, יש להבטיח שסדר היום הציבורי לא יעסוק רק בהסכם עצמו, אלא בהתנהגות הביטחון השוטפת ובמשמעויותיה. יכולותיה של מדינה לחתום על הסכם נגזרות ממעמדה באזור, וזה נגזר מהתנהגותה המתמשכת. הסכם הגז הוא מראה מדאיגה למעמדנו בעשורים האחרונים.